יום שלישי, שמונה עשר ביוני, אלפיים ושלוש עשרה
אני חושבת שאני רוצה להרגיש איך זה לסיים קשר
בטוב. לא בלירות את כל הכעסים שלא הרשיתי לעצמי לבטא. לכן, הייתה לי הפתעה נעימה
אצל פ', כשאמרתי שאני רוצה לסיים את הטיפול והוא אמר שזה באמת זמן טוב, שאני בתקופה
טובה. למרות, שביננו, לפעמים אני "בתקופה טובה" כמו הגיבורה של תמר גלבץ
בספר "את בתקופה טובה" שמחלימה מסרטן תוך כדי שהיא לא עושה כלום בדירה
מרווחת בצפון תל אביב.
איך אני מכירה את השעות השקטות האלו. ועכשיו בכלל
כיף. גורי החליף את הפלורסנט המדכא בסלון במנורה שקנינו לפני ארבע שנים ולא תלינו,
עד שש' צחקה עלינו ואמרה שהיא תגיד לפועלים שמשפצים לה את הבית לתלות לנו את
המנורה על חשבונה, אבל זה היה כשעוד קצת היינו חברות, ובכל מקרה היא לא תלתה לנו
את המנורה. קנינו גם מנורת קריאה מאותה חברה, בעיצוב דומה ועכשיו תמיד בסלון שלי
יש את "שעת האור היפה" שזו שעה מסויימת ביום שהשמש חודרת מבעד לחרכי
התריסים באופן מזמין מיוחד. אני שמה במחשב לופ של AIR
ו- Massive Attack וקוראת את עצמי לדעת עד שמחשיך. אין לי לאן
ללכת. אף אחד לא מחפש אותי. היום סוג של נגמר. הערב משתרע על הריצפה כמו נמר
משועמם, מפהק.
עם האור החדש, יש לי תחביב: להתרחץ וללבוש
תחתונים וחולצה, בלי חזיה, כי רק אני בבית. אני לבדי בבית. אני שונאת להיות בלי
חזיה ליד אנשים, כי נדמה לי שאני אז כמו האישה מהשוק עם השדיים הענקיים שאף פעם לא
לובשת חזיה, ששירי פעם אמרה לי עליה, בתקופה שהיא הייתה לוקחת אותי איתה לשוק:
"מה, את לא מכירה אותה?". עכשיו אני מכירה אותה. היא יושבת לי בראש, עם
שדיים נפולים ובלי חזיה.
החולצה הייתה חולצה שהיא "תרומה לים
התיכון" כך אמרה המוכרת. גם אמא שלי קנתה אותה. רק שאמא שלי קנתה אותה במידה
אחת ואני במידה שלוש. "את יודעת שהחולצה היא תרומה לים התיכון?" אמרתי
לאמא שלי ואבא שלי אמר "מה? תרומה לְמה?" ואני אמרתי "תרומה לים
התיכון" כאילו שאני יודעת בדיוק מה זה וכאילו שלפעמים הטלפון מצלצל מ-
"חסום" ואומרים לי "שלום, גורי. אנחנו רוצים להודות לך על תרומתך
הנדיבה לים התיכון בשנה שעברה. גם השנה הים התיכון רוצה שתקני חולצה שהיא תרומה
לים התיכון" ואני אגיד "טוב", כי זו באמת חולצה מוצלחת, בלי קשר,
וחבל שלא מוכרים אותה יותר.
אתמול, חמש דקות לפני שגורי חזר הביתה, לבשתי
חזיה ומעליה שוב את החולצה שהיא "תרומה לים התיכון אני לא בדיוק יודעת מה
זה". ואחר כך, כשראינו 'צינור לילה', אמרתי לו שלבשתי חזיה בגללו והוא אמר
"תודה". אמרתי לו "על מה תודה?" והוא אמר "על זה שעשית
משהו במיוחד בשבילי" ואני אמרתי "אבל חשבתי שלא איכפת לך אם אני עם חזיה
או בלי" והוא אמר "לא איכפת לי". אז אמרתי "תודה שעשית משהו
שלא איכפת לי ממנו" וגורי אמר "נכון".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה