אליפות העולם בהתעמלות בלאי (או איך לא למדתי לנשוף ולשאוף)

ונסכם את שבוע החוגים במילותיו של הזנבנם ירוחם: "אני כל כך רוצה, אבל איני יכול" (הוראות קריאה: גו מתוח, אוזניים בפלקס, ישבנים מעלה, עצמות ישיבה מתקרקעות לאדמה ועכשיו עם הנשיפה לזלוג עם המותניים לתנוחת "כלב ווטאבר"). הייתי השבוע ביוגה, פילאטיס, פלדנקרייז ועיצוב וגיליתי שאני אפילו לא יודעת לנשום. אני שוקלת לשלם למישהו עם ניוון שרירים שרק יודע למצמץ לבוא איתי לחוגים, בכדי שאראה יותר טוב, כי אחרת *אני* על המשבצת של "חיגר, פיסח, תוהה ובוהה". אני "עילג גופני". בכל התנועות שלי יש שגיאות כתיב. אני לא מצליח אף "תנוחת כלב". אני אביא לשיעור כלב שיעשה את תנוחות הכלב במקומי (דרוש גם "גיבור" ל- "תנוחת הגיבור הראשונה" ו- "תנוחת הגיבור השניה"). אבל מה שכן, בהרפיה אני אלוף: לעצום עיניים, לשאוף, לחשוב על כלום, לנשוף, להרגיש את המחשבות עוזבות לכם את הגוף. אומרים עכשיו "תודה רבה". תודה רבה. תודה רבה.

בֶּטֶן רַכָּה

כמובן שיש את הפתגם הידוע: "ברומא התנהג כמו רומני", אבל זה קשה בבריכה ובחוגים, כי הנורמה שם היא לא לומר שלום כשנכנסים לחדר החוגים ולא לענות כאשר אומרים לך "להתראות". אם אתה מפנה חצי חיוך עדין אל מישהו, הוא מזעיף לך פנים, כאילו שביקשת ממנו משהו (אחרת למה יצרת קשר עין? חוצפן!) ואני הרי כמו בשיר של יהודה עמיחי: "מה אשלם בעד השלום בנפשי": "משום שאין קשיות בפני ואין זעם/ בעיני שואלים אותי ברחוב,/ מה השעה? מה הדרך?" והרי זו לא הדרך (וגם לא השעה) הנכונה, פה בעיר. בבריכה, צריך למצוא את "החוליה הנחמדה". וודאי יש שם מישהו בין השוחים, שיכול לענות אם במקרה אומרים לו "שלום", "להתראות" או חס וחלילה "בוקר טוב". אני אדם סוטה (מן הנורמה), שמברך אנשים לשלום כאשר אני נכנס לחדר. סליחה, תודה ובבקשה, כולנו אומרים (רק לא בג'ימי).

אולי רק הכלב רעב לעוגות

שוכבת הסבתא קטנה וחיוורת "מבלי להפריע את שלום הציבור". בחדר דולק הניאון, האור האכזר ביותר מכל האורות. החושך רובץ בסבלנות מעבר לחלון. הכאב לא "עומד בפתח". הוא כאן. משום מה, הם רק מחלקים אופטלגין, כאילו סבתא שוכבת במיטה באמצע הסופרפארם, מוקפת בערימה של קופונים למגבונים לחים להסרת איפור. כבר מרגישים יותר טוב. למטה, סוג של קניון. קניון העולב. עם מקדונלד'ס שמשווק צ'יפס וארוחות ילדים לאנשים בפיז'מות; בית קפה גנרי עם קפה חלש, ודוכן פיצות מחיקוי גבינה, באמצע קניון שהוא חיקוי לחיים, שעדיין מצויים בחוץ, מעבר למנהרה התת קרקעית שחצובה מתחת לכביש. עוברים במנהרה, מגיעים למכונית, משלמים כופר חניה ונמלטים אל העיר שממתינה בסבלנות מעבר לחולון, אחותה השקטה והמכוערת שמחביאה את בית החולים, שטומן בחובו את סבתא של גורי. לוחץ, לוחץ ולא רוצה להחזיר.

* כותרת וציטוט ראשון מתוך השיר "מבלי להפריע" מאת נתן אלתרמן.
* ציטוט שני מתוך "והכאב עומד בפתח" שכתבה חוה אלברשטיין.

ובו יסופר איך לא קיבלתי מדבקות הלו קיטי בפילאטיס

לדעתי, חדר הכושר צריך לשלם לי על נוכחות בחוגים. לידי, כל אחד מרגיש מינימום אוליביה ניוטון ג'ון. ברצינות. היום בפילאטיס היה איש בלי ידיים, בלי רגליים ועם אף של שועל והוא ביצע את התרגילים טוב ממני ואף זכה בִּפרס (מדבקות ורודות של הלוֹ קִיטִים מחייכים).  לי, המדריכה בהתחלה ניסתה להעיר הערות מתקנות ואחרי שהיא ראתה שרוב הזמן אני יושבת (על העקבים! בפלקס! ואני אפילו לא יודעת מה זה פלקס!) היא דילגה עלי בחינניות של עיזה פזיזה. אני הייתי האיש הכי דובון בייקום הקטן שמתקיים בחדר החוגים. אפילו לנשום את הנשימות לא הצלחתי. יפה לך, גורי. נאה לך, גורי. לכי תהיי שלומפי במקום אחר. אולם, פ' חשב שעשיתי "קפיצת גדילה", אז הרגשתי נורא מעוּדדת. אז מה קרה, יש פה דובון שנולד עקום. לא תתנו לו לנשום, לנשוף, לעשות פלקס עם המותניים, או ווטאבר שעושים בחוג הזה? עומדים על הישבן עם הראש למטה, אנא עארף. תביא שניים עם אגוזים. תביא מדבקות ורודות של הלו קיטים מחייכים. אבוא גם מחר. תודה, סליחה ובבקשה, כולנו אומרים.

אמא, אמא, יש מפלצת בבריכה!

"גורי, את מוכרחה לחפש לך חיים" אמרתי לעצמי, כאשר אחותי העיפה בי עוד מבט נגעל בביקור הדו שבועי אצל ההורים ואמא שלי אמרה: "מה, נ' התקשרה אליך?" – שזה מזכיר את הסצינה מסיינפלד, בה ג'ורג' אומר לבחורה שהיא הרבה יותר שווה ממנו: I am leaving you. אז אחרי שראיתי שאני לא מתעניינת באף חוג, החלטתי לחפש את החיים שלי בחדר הכושר, אבל לא על האליפטי מול הטלוויזיה כמו תמיד. אני מתאמנת כבר חמש שנים ועוד אף אחד לא החליף אותי מילה שם. 

אז איכשהו מצאתי את עצמי בחוג עיצוב, אחרי שהימרתי לא נכון שבפלדנקרייז יהיו רק זקנים. אז, זה "להיפך, גוטה, להיפך". עשיתי חוג עיצוב עם זקנים (זקנים מעוצבים כמובן) ומחוג הפלדנקרייז שהיה שעה קודם לכן יצאו כל מיני בחורות עדינות וחמודות. בחוג העיצוב היה בסדר, חוץ מאשר כאשר המדריכה הראתה לי איך לעשות איזה תרגיל (אין לי בכלל קורדינציה. דמיינו את בולבול הקבולבול מנסה לעשות תרגילי עיצוב. שכולם צועדים ימינה, אני צועדת שמאלה. כשמרימים את יד שמאל, אני מרימה את רגל ימין. והשמחה רבה), אז פתאום היא אמרה "איפה הבחורה הנכה השניה שמתאמנת פה?". כיף גדול. אבל באמת היה לי כיף, כי זה היה כמו שיעור אצל י"ל, רק ללא תוספת תשלום ואני שמחה שהמדריכה לא ויתרה לי על תרגילים מסויימים.

אחר כך, הוספתי למנוי בחדר הכושר, מנוי לבריכה, והלכתי לביקור ב- 'סלון מרתה' לקנות בגד ים, כי כבר שבע שנים לא הייתי בים ובבריכה, מפאת דובוניותי היתרה. מרתה היקרה (תרתי משמע) התאימה לי בגד ים והבוקר חיש קל יצאתי לבריכה, אחרי "שליטפתי" את ג'ורג' בוש האב עם סכין גילוח. בבריכה גיליתי שאתה רושם את עצמך על הלוח ומחכה לתורך לשחות במשך חצי שעה. יש שם המון "סדרנים מטעם עצמם" שדואגים למחוק מהרשימה כל מי שנכנס למים. 

עכשיו, כמובן שהייתי מחזה עלוב למדי, כי אי אפשר ללבוש חזיה מתחת לבגד הים ובתמורה לזה שבגד הים מטשטש את הבטן שלי, יש לו מחשוף ענק, להנאת הזקנים השוחים (הבחורים בגיל 60 ומטה בכלל לא העיפו בי מבט, כי נראיתי כמו הגוש הוורוד הזה מתוכניות הילדים והנוער שהיה מגיש סרטים מצויירים, מרציפר, רק קירח בגלל כובע הים – למרציפר היו שיערות ורודות). אבל אני, מה 'כפת לי. שחיתי להנאתי. בהתחלה חשבתי שלא אצליח לשחות חצי שעה, כי כאמור לא שחיתי כבר שבע שנים. אבל מסתבר, שבניגוד ללרכוב על אופניים, תנועות שחייה באמת לא שוכחים. אחר כך, התקלחתי מקלחת נהדרת במלתחות, לבשתי שמלה קצרה מדי וייבשתי את השיער בפן. פתאום, לא מרציפר, אבל גם לא משהו הרבה יותר טוב. נניח שלומפי, מ- "שלוש, ארבע חמש וחצי". עליתי לדרגת שלומפי. הייתי נורא רעבה, אז הלכתי לבר נעלולי הפלא והזמנתי יוגורט עם כל מיני דברים וזה היה "טעים, החרא הזה" כמו שאמרו בחמישיה או משהו. אבל הכל טעים אחרי בריכה. גם החיים, היקום וכל השאר. להתראות ותודה על הדגים, לכל השחיינים הנחמדים. אבוא גם מחר.

לכל איש אין שם

העיר אחרת בבוקר, האור שלה יותר רך ומזמין ואנשים נראים פחות קשיי יום ומצולקים ויותר נורמטיביים כאלו, ממהרים לעבודה. הקבצנים פורשים את הקרטונים ומכינים את הפצעים בענייניות, הם עוד לא אומרים "אדון, תעזור לי", "גיברת, תעזרי לי" ו- "שקל לחולה סרטן כלשהו" בכלל עובד רק בערב. "מעצבן המנדולינה" (כך קורא לו גורי) מדווש על אופניו, ממערב למזרח בואכה הסנטר, המנדולינה על הגב. פחות אנשים פעורים ברחוב, ויותר אנשים שבאמת יש להם לאן ללכת (יש לך לאן ללכת?).

אני בדרך לאוזן ("הוי החוצה, החוצה, הנפש נכספת" כתב אלתרמן ב-"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", רק שיונה עטרי הייתה כלואה בארמון ואני בדירת שני חדרים, שוב משרה חומוסים), כי כבר כואב לי הגב מהכיסא של העבודה (בתשע וחצי בבוקר, מיינד יו. החריצות בהתגלמותה) וכשאני חוצה את קינג ג'ורג' אני מרגישה את הלחץ, ניתז ממני כמו סילון אדים שמשתחרר מסיר של אפונה המתבשלת על אש קטנה, כי סוף סוף אני מחוץ לבית, בשמלת הכותנה הקצת מקומטת והסנדלים הכחולות מ-"שופרא" שאני חורשת עליהם. באוזן, אני מגלה שאני צריכה לשירותים אז אני שואלת בשקט בשקט את ספרן הוידאו, אם במקרה השירותים פתוחים וספרן הוידאו מעניק לי את המפתח ואני עולה מהר מהר במדרגות לבר החשוך, מרגישה כמו אינסיידרית של משהו, לא ברור של מה (הרומני מהסינמטק חוצה את הכביש, העיתון הנצחי תחת שיכמו). אחווה מדומיינת של "אני מכירה אותו בפנים". אתה "הרומני מהסינמטק", אדוני. אתה קורא עיתון לפני כל הקרנה. אתה זקן עם משקפיים לא אופנתיות ושיער לבן וחולצות משובצות ועוד מעט תסתובב לאחור ותאמר למי שיושב מאחוריך מה דעתך על הסרט. מה דעתך על הסרט, אדוני? מה כתוב היום בעיתון? איפה קונים חולצות פלנל משובצות?

יש לי תחושה שאני לא צריכה לתת כסף לקבצן עם הפצע המדמם בצומת כי אנחנו מכרים. "אני מכירה את הפצע שלו בפָּנים". אף אחד לא יודע איך קוראים לי. אני מכירה את עצמי בפנים. אני אמצא חמישה שקלים בכיס של השמלה ואתן אותם לעצמי.