מי ראה את באני שלנו?

הבעיה מתחילה כשצריך לעבוד מתוך הקקאפוניה של נביחות הכלבים, הצעקות של השכנה, הילד מקומה ראשונה שמצווח מהכניסה לבנין "אבא, אבא, יא דביל אחד, זרקת עלי עכשיו את הסיגריה הבוערת שלך", המתווך שמכריז במירס שלו בקול מאיים "עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב, חת'כת מטומטם" והרומני שמדבר עם סבתא שלו ואומר "טָאטֵא, טָאטֵא, פּוֹלִיצִיָה פָּאוֹ פָּאוֹ ליידי גאגא דִיסְקוֹטקוּ!".

ואני, הקטן, גיליתי שהאנטי-דוט המושלם לכלבים שבוכים כי הם רוצים שהשכנה תשוב כבר הביתה, ולל' ברחוב שאומרת Ho my darling, I love you so and I will see you tomorrow. I love you. I love you. Please don't cry my little darling. לילד שהיא שומרת עליו כשפעם בחמישה ימים אבא שלו בא לקחת אותו, ולאיש הקצת מפגר שעובר ברחוב מדי בוקר ומעודד את עצמו בקריאות קצובות של "הייל היטלר! הייל היטלר! הייל היטלר!" ובימים שמחים במיוחד הוא גם מאתר עובר אורח לשאול אם הוא: "הולך לעבודה? הולך לעבודה? הולך לעבודה? איפה אתה עובד? איפה אתה עובד? אני קורא ספרים ועיתונים!" ולאישה שמזמרת את השם של הכלב שלה בקול רך שוב ושוב ושוב "נינג'ה, נינג'ה, נינג'ה, נינג'ה, נינג'ה, נינג'ה, נינג'ה" – 

האנטי-דוט המושלם לכל זה הם הסמית'ס שמתזמרים את הקקאפוניה לאיזה טירוף דיכאוני ענוג עד כשכבר נדמה לך שאתה בתוך איזה סרט סוריאלסטי נניח 'כלב אנדלוסי' או 'מאתיים מוטלים' של פרנק זאפה ואתה שר עם מוריסי Nature is a language can't you read?. Nature is a language can't you read? ושירי הפופ המושלמים האלו מציפים את המרמור שלך בדיוק במידה הנכונה בשביל להגביר את הריכוז באופן המקסימלי כך שכולם מוזמנים 

לנבוח, לבכות, לצעוק, לזמר, להשליך סיגריות בוערות מהמרפסת, להלל את היטלר, לעדכן את טָּאטֵא בעלילות ליידי גאגא והפּוֹלִיצִיָה ולקרוא לנינג'ות. אני ומוריסי גורמים לגנבי החנויות הקטנים להתאחד, מאחלים לאהובים יום הולדת לא שמח וממלמלים שבשר הוא רצח, בשר הוא רצח, בשר הוא רצח בזמן שאנחנו עובדים וכל זה בזמן שאנחנו עובדים. זה התחליף הכי טוב שאפשר להשיג לדממה בעיר הזאת. זה ואטמי אוזניים.