מוכרי קפה ולחם כבובות אימון

בסוף היה נחמד. שושו לא בא. אחותי נסעה איתנו והייתה נעימה וגם ההורים שלי היו, נעימים משהו. האווירה הייתה טובה. בדרך חזרה, אחותי שוב אמרה לי ששושו והיא חושבים שאני לא סובלת את שושו וכבר נהיו לי רגשות אשם, כי אם כל ההתנהגות שלו נובעת מחוסר כישורים חברתיים, אז אולי אני שופטת אותו בדיוק על מה ששופטים אותי.

אחותי סיפרה לנו איזה סיפור חמוד עליו, שהוא שאל בָּחומוס מה המחיר של תוספת ביצה וכשהמלצרית ענתה שתוספת ביצה עולה שני שקלים, הוא הזמין לעצמו ואז הצביע על אחותי ואמר "לה אל תביאי" (כי הוא ידע שהיא לא רוצה) וגורי אמר אחר כך, איזה מן סיפור חמוד זה, על מישהו שהוא כאילו קמצן.

ואני אמרתי לגורי מחר כך, שיש לי רגשות אשם על הרגשות שלי כלפי שושו וגורי אמר שכל כך הרבה אנשים לא מחבבים אותי שלא בצדק, שמותר גם לי לא לחבב מישהו וכל זה בתנאי שנשארים קורקטיים, אבל אני אפילו לא בטוחה שאני לא מחבבת אותו. אולי אם היינו מוצאים דרך לתקשר, היינו מחבבים אחד את השני וכל זה אם הוא היה מסוגל לדבר בצורה ישירה במקום לספר בדיחות עקומות והלצות שיורדות על בן השיח שלו.

אני לא יודעת, אולי זה קצת מקסים שאחותי רואה דרך כל המגננות שלו, את היופי שבו, אבל אולי זה בגלל, שהיא נורא יפה והוא מלכתחילה התייחס אליה אחרת. קראתי באיזה ראיון לחג, שכשאנשים מאוד יפים מאבדים את היופי שלהם בזיקנה, הם מגלים עולם אחר, כי עד אז, הם חושבים שכל האנשים בעולם מאוד נחמדים כי תמיד כולם נורא נחמדים אליהם, אבל אלוהים יודע שאחותי לא חושבת שכל האנשים בעולם נחמדים ושהחיים שלה גם לא תמיד כל כך נעימים וסיכמנו, שגם אני אתקשר אלי מדי פעם וגם אני אזום פגישות ושאם אני צריכה שיקשיבו לי, אני פשוט צריכה לומר את זה ואז היא תתפנה או משהו, ושמחתי שהיא מספיק אוהבת אותי בשביל לומר לי את זה, בשביל לתקן איתי דברים. זה לא מובן מאליו בכלל.

וכל הפסח הזה מלא בדברים פרוצדורליים, כמו רופא שיניים ומנקה, אבל לא איכפת לי. טוב לי ללכת ממקום למקום בעיר ולמלא מטלות קטנות. מעין שוטטות אבל עם מטרה. 'אורזי המזוודות' שבאמת יש להם משהו במזוודה, שמישהו נתן להם להעביר. משהו למישהו. ויש תוחלת.

ואני אכתוב במחברת מאה פעמים "לא להיעלב סתם" ואני אחליף מאפייה. מה שטוב באינטראקציות עם מוכרי קפה ולחם זה שיש עשרות מוכרי קפה ולחם ומרוב מוכרי קפה ולחם עוד יקרו על דרכי אנשים שאינם מוכרי קפה ולחם, כמו "[..] שבאו ימים אחרים ויכולתי לומר לך. יכולתי לומר לך מרוב ש [..]" (מרוב ש זה כמו סבא "אסור ל" של חזרזיר).

תמיד הם באים "הימים האחרים", צריך רק לדעת, לראות ולהיות מוכן, אחרי שהתאמנת בארגז החול על עוגות מבוץ וקפה ולחם לבובות.

'אורזי המזוודות' הוא שם מחזה של חנוך לוין.
'משהו למישהו' הוא שם סיפרו של דוד אבידן.
ציטוט מתוך השיר 'בעיות אישיות' לדוד אבידן.