אחותי
התקשרה אלי אתמול ואמרה שהיא עוברת תקופה קשה בעבודה ושאני לא שם בשבילה והרגשתי
שהיא צודקת. כמו בשיר שכתב שלום חנוך לדפנה ארמוני, אני "רגיש מדי עד קהה".
כל כך מפחד להיעלב, שמערכות היחסים הכי משמעותיות שלי הם עם מוכרי קפה ולחם. אני
כמו אנורקסית של קשרים חברתיים.
גם
שושו בכלל לא קיבל את הסמס שלי כי שלחתי אותו לטלפון הישן שלו. היא אמרה לי
בעדינות ששושו חושב שאני לא מחבבת אותו ואמרתי, באווירת הכנות הכללית, שקצת קשה לי
שהוא סותר אותי כל הזמן אצל ההורים והיא אמרה שהוא קצת מפגר בקטעים האלו ושהוא
חושב שהוא כך מסייע ליצירת אווירה טובה של "צחוקים".
בכל
זאת, אני חושבת שההומור שלו קצת מגננתי ואגרסיבי, אבל גם אני קצת מגננתית
ואגרסיבית ושאחותי אמרה שהוא הרגיש ביום ההולדת של סבתא שאף אחד מבני הדודים לא
ענה לברכת השלום שלו ושהם מתעלמים ממנו, מצאתי את עצמי מזדהה עם הרגשות שלו, כי כך
לפעמים אני מרגישה במשפחה של גורי: עם ההורים שלו ועם סבתא שלו ועם אחיו, כיף לי,
אבל בני הדודים שלו בצירוף גיסתי ובעלה זה מתכון מנצח לכתף (בקר) קרה. בתכלס, גם
הם לא תמיד עונים כשאני אומרת שלום ואז אני מקבלת "לפנים", את ההרגשה
שלי, שיותר מקבלים אותי במשפחה של גורי מאשר במשפחה שלי.
אז
אני ואחותי דיברנו איזה שעה וחצי ובסוף אמרתי לה שאני צריכה ללכת לטגן את הכרובית
מהפוסט הקודם כי בישלתי אותה תוך כדי שדיברנו, ונהניתי מאוד לעמוד ולטגן ואחר כך
לנקות את המטבח וכשגורי הגיע בחצות, הוא חיסל כמעט את כל מה שהכנתי וזה היה נעים
ואני אמצא מאפיה אחרת. אולי טיולים ארוכים ל-'לחמים' בחשמונאים ועוגות מ- 'פיס אופ
קייק'. זהו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה