האלמנט שלי/ מפלצות קטנות/ מחוז חפץ

קשה להפריז בערכו של בילוי עם אנשים נורמליים שמחבבים אותך, למרות שסוג הביטחון העצמי שלי צורך יותר מדי מודעות עצמית והקפדה על פרטים. כל כך התפעלתי מהם, עם הילדים החמודים שלהם, ואיך הם עושים שזה לא יראה קשה בכלל. 

בן הזוג של בת דודה שלי אומר שהוא לא יודע איך יצליח לפזר שלושה ילדים לגנים ולנסוע מרחק מחצית השעה לעבודה שמתחילה בשמונה. ההסעה של בת הדודה שלי לעבודה יוצאת בחמש ורבע בבוקר ואני אף פעם לא יודעת איך אצליח לקום לפני אחת עשרה, לשתות מספיק קפה בשביל להתעורר ובשביל לא להיות מפלצת ולבקר מספיק פעמים בשירותים, לפני שיוצאים מהבית ועוד שגילינו בבוקר של המפגש, עוד התקפה על האתר(האתר הלא חשוב הזה. בפרינציפ אני אוחזת בו) וקשקשנו בתוכנות שלנו, מרגישים כאילו זה דחוף ולכן מגיעים בשעתיים איחור (חשבנו שלא תגיעו. התקשרנו אליכם. אבל הטלפון שלנו תמיד סגור ואת הסלולארי אני מדליקה אחרי שהתעוררתי לגמרי, מה שיכול לא לקרות אף פעם. הרבה דברים יכולים לא לקרות לנו אף פעם).

החומה הזו, שמישל וולבק תאר בין ילדים ונשים ללא ילדים, נעשית שקופה לפעמים. קל יותר כאשר ההורים מחבבים אותך ואז הכל טבעי יותר. הבן של בת הדודה שלי אומר "אני הגננת ואני אומר לכם להיות בשקט. הגננת עכשיו רואה מטוס" (עובר מטוס בשמיים) "אה, זה לא מטוס, זה פסל" ואז מסבירים לו בעונג שזה לא פסל וכל הילדים כל הזמן רוצים עוד עוגה ואסור להם עוד עוגה. 

לעומת זאת, במשפחה של גורי(שבה תמיד מותר לילדים עוד עוגה), אני דודה ללא שם והילדים נדמים לי כמפלצות קטנות. באחת השבתות הבנים של גיסתי, שיחקו עם בקבוקון שהכיל חומר ניקוי שמשום מה היה בתוך איזו קופסת משחק ואז התחילו להריח אותו בתורות ולקח לי זמן להעיר להם ולקחת מהם את הבקבוקון, כי שאלתי את עצמי אם איכפת לי ואם הם יקשיבו לי אם אתערב. ככה בונים חומה. 

בדרך חזרה אמרתי לגורי שאנחנו חייבים להיות מתודיים יותר ("מה, לא קינאת בהם, בכל ההורים והילדים היפים האלו?" שאלתי את גורי "לא יותר מבגיל 15" השיב גורי. כן אבל, בגיל חמש עשרה לא הרגשתי כמו איזה "חתול. מחוץ למסיבה" או כמו בן אדם שלא התבגר עד הסוף והוא אומר "אם ביום שלישי לא בא לי לקום בבוקר?". 

בסוף אמרנו יפה שלום ונסענו לכיכר התזמורת והתפצלנו, אני הלכתי לקנות לי קפה וגורי הלך לקנות לי פיצה, למלא את מאגרי האנרגיה המדולדלים מכל הביטחון העצמי הזה. "נראית שם מאוד בתוך האלמנט שלך" גורי אומר.

טוב שיש קפה בעולם ואיזה סקס עצל של אחרי הצהריים וסרט מתח בסינמטק בערב. אולי גם ארחוץ את הכלים ואכין ארוחת ערב ואולי לא. אולי זה יום שלישי היום ולא בא לי. אוכל קינדר בואנו מול סדרה מטופשת על היפים מטופשים בבית הנקי שהעוזרת ניקתה, אחרי שביליתי את הבוקר בחדר הכושר. יתרונות וחסרונות ויתרונות.

I Made You a Cookie

בגלל שאני מחרימה את המאפייה מסיבות בלתי רלוונטיות בעליל, נאלצתי למצוא מקום חדש לקנות עוגות ומכיוון שהזמינו אותי היום למפגש משפחתי, הצורך לקנות עוגה נעשה דחוף ביותר ולכן שמתי פעמי למאפייה שלא ננקוב בשמה ברחוב קינג ג'ורג', הידוע בכינויו רחוב "רוכבי האופניים שמנסים לדרוס אנשים תמימים שרק רוצים לחצות את הכביש לסקואלה בשעות שארקפה סגור וגם, אם זה לא קשה מדי, לבדוק את המאפייה שמשווקת עוגות פרג שאחותי נשבעת בהן, למרות שעוגות הפרג במאפיה המוחרמת הרבה יותר טעימות".

טוב, במאפייה החדשה קשה להגיד שהם לא נחמדים, אם כי הדברים שלהם נראים טיפה יותר תעשייתיים. הייתה גם תקרית משעשעת עם צלחת עוגיות ואישה מפגרת שנכנסה לחנות ושאלה "אלו טעימות?" ומשלא ענו לה, חפנה עוגיה בכף ידה הענוגה ושאלה, "זה, כשר לפסח?" והמוכר אמר "אני לא יכול לראות אם העוגיה כשרה לפסח, גבירתי, כאשר העוגיה מוטמנת בכף היד שלך, כך שכל מה שאני רואה זה אגרוף" (יהודה עמיחי כבר הרי אמר שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ועוגיה) ואז האישה העדינה הואילה בטובה לפתוח את כף היד המזיעה שלה  - גורי אומר שהיא הראתה את העוגיה לעצמה, כי בכל דור ודור חייב אדם לראות אם עצמו אוכל עוגיות כשרות לפסח - ולהראות למוכר את העוגיה, עד שזנו עיניו של המוכר בעוגיה והוא יכול היה לאשר שהיא כשרה לפסח, או אז השליכה האישה את העוגיה לפיה ואז בפה מלא בעוגיה (כשרה לפסח!), רוקנה את כל מגש העוגיות לתוך שתי כפות הידיים שלה כי – ושימו לב לסיבה ההגיונית – מחכים לה בחוץ אנשים שעשויים אולי לרצות לטעום את העוגיות. הגיוני. 

הגיוני ממש כמו הדודים בחתונות שמביאים לשולחן מגש ענק עם כל סוגי העוגות הקיימות במזנון הקינוחים "כי זה לכל השולחן", רק שבשולחן, כל דודה הביאה מגש ענקי, "לכל השולחן" ובסופו של דבר מונחים על השולחן,  שלושת אלפים וארבע מאות מיני עוגות פרווה שמגעילות את השועלים ולכן אף אחד לא נוגע בהן. 

לכל היותר, אמא שלי לוקחת קינוח, חוצה אותו לחצי, חוצה את החצי לחצי, חוצה שוב את החצי לחצי, ואז שואלת "מישהו רוצה לחלוק איתי שמינית מרנג לימון, זה מעדן!" ועל זה הדודה עונה "תתטעמי מהעוגת אגוזים, היא משהו! משהו!" רק שלא ברור לאיש מה מבין שלושת אלפים ארבע מאות עוגות הפרווה שמונחות על השולחן הן עוגות אגוזים ומה הן סתם עוגות רגילות "לכל השולחן".

בנוסף, שאל אותי המוכר, הבאמת אדיב, אם אני רוצה לעשות כרטיס מועדון כי, זה רק עולה 30 ש"ח ומקבלים בחזרה תלושים שאפשר להשתמש באחד בכל קנייה ואז אם קונים ארבע קופסאות של עוגיות, מקבלים אחת חינם, או אם קונים תשע עוגות גבינה, מקבלים אחת חינם, או אם קונים עשרים עוגות שוקולד, מקבלים עשרים עוגות שוקולד ועניתי לו שאני אעשה את הכרטיס בשניה שאני אפתח בית יתומים לילדים רעבים מאפריקה שמוכנים לאכול רק עוגות ועוגיות (סתם. לא באמת עניתי לו את זה. עוד מאפייה שאני שורפת ואני אצטרך להתחיל לקנות ברולדין).

ועכשיו, בפה מלא עוגה, גם אני יכולה להבין את המשפט האנורקטי "אינני מקבלת הוראות מעוגה" וגורי אומר, גם קיבלת הוראות מעוגה וגם ביצעת.

אגרופו לא היה מן החומר הרך/ הוא ידע עניינים לסדר

גורי הוא בוחר הסרטים והסדרות הכי גרוע בעולם וזה כי יש לו טעם אליטיסטי מובהק. למשל, סרט תעודה ספרדי על שינויי פורמטים של סרטים שנעשים על ידי מפיצים בניגוד לדעת יוצרי הסרט, נראה לו כמו דרך קבילה להעביר את הזמן. אני לעומת זאת, צריכה קצת עניין בתוך האיכות שלי. אחרת, זה כמו מרק בלי שקדי מרק. 

לחג הוא שאל מהאוזן סדרה צרפתית שהפתק הצהוב שמוצמד אליה טען שהיא סדרה בשפה האנגלית, שילוב בין סדרת מתח לסדרת טבע על עגורים. גורי אוהב מאוד סרטי טבע וגם לא איכפת לו קצת מתח בעלילה, אם היא עשויה טוב. צפינו בסדרה בחג ולפני שהחזרנו אותה, גורי צירף לעטיפה פתק כחול בזו הלשון "א. הסידרה היא על חסידות, לא על עגורים. ב. היא בשלל שפות והתרגום הוא רק לצרפתית". להוסיף גם שזו סדרה לא טובה?", התייעץ איתי גורי, ואני השבתי שהטענה שהסדרה לא טובה, שהיא עניין של טעם תחליש את שתי הטענות הראשונות. 

עכשיו, אני יודעת שגם ככה חושבים באוזן שאני תמהונית כמעט כמו הבחור המפגר, עם המשקפיים הענקיות והמכנסיים הקצרים, שעונד חמישה שעוני ילדים וגר ליד מדף הדיסקים המוזלים – וזה בגלל שאני מבקרת שם כמעט כל יום ושהפתק הזה לא יוסיף למידת השפיות הנראית שלי, כי לאף אחד מהאנשים שמכיר אותי מהשכונה אין מושג שאני אוחזת בבן זוג.

להם אני ממש נראית כמו אנקש של אלתרמן שמשוטטת "מרחוב לרחוב כגוויה אבודה מוצפת בנהר" כאשר אני עושה את הסידורים הקטנים שלי, רק שאין לי "שיער לרוב/ שחור וצונח, ירוד ושטוף, שטוף והתפזר" וגם לא "מעיל אפרורי. סוודר צהוב. עיניים, ים קודר" – מקסימום בגדי ספורט ועיני דובי חומות ולכן לאף אחד באוזן אין סיכוי לדעת שלא אני כתבתי את הפתק הכחול, שנוסף לפתק הצהוב הרשמי. אבל בגלל שהפתק שכתב גורי כל כך הצחיק אותי, הרשתי לו את זה.

לפני שעתיים חזרתי מעוד ביקור אצל רופא השיניים הטוב. מסתבר ששלושה ימים בשבוע הוא עובד בתור רופא שיניים ושלושה ימים בתור טייס. אח, יש אנשים מוכשרים בעולם, לא כמוני, דובי דב פותה שאין שכל בקודקודו ואיננו יודע לעשות אף מלאכה ושבגלל האקרים טורקיים שהפילו לו שוב את האתר, הלך לישון יותר מדי מאוחר (הסתכל על גורי מצ'וטט עם התמיכה בשתיים בלילה ואכל שני קינדר בואנו מרוב צער) ועכשיו הוא יותר טיפשון מכרגיל וגם נראה כך, עם חצי פה רדום מזריקות ההרדמה שהכניס לו הרופא הטייס. הולך לראות 'האחות ג'קי', סדרה נטולת עגורים/ חסידות *עם* תרגום לאנגלית.

ציטוטים וכותרת מתוך השיר 'אנקש' שכתב ברטולד ברכט ותרגם אלתרמן.

מוכרי קפה ולחם כבובות אימון

בסוף היה נחמד. שושו לא בא. אחותי נסעה איתנו והייתה נעימה וגם ההורים שלי היו, נעימים משהו. האווירה הייתה טובה. בדרך חזרה, אחותי שוב אמרה לי ששושו והיא חושבים שאני לא סובלת את שושו וכבר נהיו לי רגשות אשם, כי אם כל ההתנהגות שלו נובעת מחוסר כישורים חברתיים, אז אולי אני שופטת אותו בדיוק על מה ששופטים אותי.

אחותי סיפרה לנו איזה סיפור חמוד עליו, שהוא שאל בָּחומוס מה המחיר של תוספת ביצה וכשהמלצרית ענתה שתוספת ביצה עולה שני שקלים, הוא הזמין לעצמו ואז הצביע על אחותי ואמר "לה אל תביאי" (כי הוא ידע שהיא לא רוצה) וגורי אמר אחר כך, איזה מן סיפור חמוד זה, על מישהו שהוא כאילו קמצן.

ואני אמרתי לגורי מחר כך, שיש לי רגשות אשם על הרגשות שלי כלפי שושו וגורי אמר שכל כך הרבה אנשים לא מחבבים אותי שלא בצדק, שמותר גם לי לא לחבב מישהו וכל זה בתנאי שנשארים קורקטיים, אבל אני אפילו לא בטוחה שאני לא מחבבת אותו. אולי אם היינו מוצאים דרך לתקשר, היינו מחבבים אחד את השני וכל זה אם הוא היה מסוגל לדבר בצורה ישירה במקום לספר בדיחות עקומות והלצות שיורדות על בן השיח שלו.

אני לא יודעת, אולי זה קצת מקסים שאחותי רואה דרך כל המגננות שלו, את היופי שבו, אבל אולי זה בגלל, שהיא נורא יפה והוא מלכתחילה התייחס אליה אחרת. קראתי באיזה ראיון לחג, שכשאנשים מאוד יפים מאבדים את היופי שלהם בזיקנה, הם מגלים עולם אחר, כי עד אז, הם חושבים שכל האנשים בעולם מאוד נחמדים כי תמיד כולם נורא נחמדים אליהם, אבל אלוהים יודע שאחותי לא חושבת שכל האנשים בעולם נחמדים ושהחיים שלה גם לא תמיד כל כך נעימים וסיכמנו, שגם אני אתקשר אלי מדי פעם וגם אני אזום פגישות ושאם אני צריכה שיקשיבו לי, אני פשוט צריכה לומר את זה ואז היא תתפנה או משהו, ושמחתי שהיא מספיק אוהבת אותי בשביל לומר לי את זה, בשביל לתקן איתי דברים. זה לא מובן מאליו בכלל.

וכל הפסח הזה מלא בדברים פרוצדורליים, כמו רופא שיניים ומנקה, אבל לא איכפת לי. טוב לי ללכת ממקום למקום בעיר ולמלא מטלות קטנות. מעין שוטטות אבל עם מטרה. 'אורזי המזוודות' שבאמת יש להם משהו במזוודה, שמישהו נתן להם להעביר. משהו למישהו. ויש תוחלת.

ואני אכתוב במחברת מאה פעמים "לא להיעלב סתם" ואני אחליף מאפייה. מה שטוב באינטראקציות עם מוכרי קפה ולחם זה שיש עשרות מוכרי קפה ולחם ומרוב מוכרי קפה ולחם עוד יקרו על דרכי אנשים שאינם מוכרי קפה ולחם, כמו "[..] שבאו ימים אחרים ויכולתי לומר לך. יכולתי לומר לך מרוב ש [..]" (מרוב ש זה כמו סבא "אסור ל" של חזרזיר).

תמיד הם באים "הימים האחרים", צריך רק לדעת, לראות ולהיות מוכן, אחרי שהתאמנת בארגז החול על עוגות מבוץ וקפה ולחם לבובות.

'אורזי המזוודות' הוא שם מחזה של חנוך לוין.
'משהו למישהו' הוא שם סיפרו של דוד אבידן.
ציטוט מתוך השיר 'בעיות אישיות' לדוד אבידן.

רגיש מדי

אחותי התקשרה אלי אתמול ואמרה שהיא עוברת תקופה קשה בעבודה ושאני לא שם בשבילה והרגשתי שהיא צודקת. כמו בשיר שכתב שלום חנוך לדפנה ארמוני, אני "רגיש מדי עד קהה". כל כך מפחד להיעלב, שמערכות היחסים הכי משמעותיות שלי הם עם מוכרי קפה ולחם. אני כמו אנורקסית של קשרים חברתיים.

גם שושו בכלל לא קיבל את הסמס שלי כי שלחתי אותו לטלפון הישן שלו. היא אמרה לי בעדינות ששושו חושב שאני לא מחבבת אותו ואמרתי, באווירת הכנות הכללית, שקצת קשה לי שהוא סותר אותי כל הזמן אצל ההורים והיא אמרה שהוא קצת מפגר בקטעים האלו ושהוא חושב שהוא כך מסייע ליצירת אווירה טובה של "צחוקים".

בכל זאת, אני חושבת שההומור שלו קצת מגננתי ואגרסיבי, אבל גם אני קצת מגננתית ואגרסיבית ושאחותי אמרה שהוא הרגיש ביום ההולדת של סבתא שאף אחד מבני הדודים לא ענה לברכת השלום שלו ושהם מתעלמים ממנו, מצאתי את עצמי מזדהה עם הרגשות שלו, כי כך לפעמים אני מרגישה במשפחה של גורי: עם ההורים שלו ועם סבתא שלו ועם אחיו, כיף לי, אבל בני הדודים שלו בצירוף גיסתי ובעלה זה מתכון מנצח לכתף (בקר) קרה. בתכלס, גם הם לא תמיד עונים כשאני אומרת שלום ואז אני מקבלת "לפנים", את ההרגשה שלי, שיותר מקבלים אותי במשפחה של גורי מאשר במשפחה שלי.

אז אני ואחותי דיברנו איזה שעה וחצי ובסוף אמרתי לה שאני צריכה ללכת לטגן את הכרובית מהפוסט הקודם כי בישלתי אותה תוך כדי שדיברנו, ונהניתי מאוד לעמוד ולטגן ואחר כך לנקות את המטבח וכשגורי הגיע בחצות, הוא חיסל כמעט את כל מה שהכנתי וזה היה נעים ואני אמצא מאפיה אחרת. אולי טיולים ארוכים ל-'לחמים' בחשמונאים ועוגות מ- 'פיס אופ קייק'. זהו.