זאת השעה הזאת - לא "המרגיעה, בה נרדמים הילדים" של משוררת שלא היו לה ילדים ולא הייתה לה אהבה רק אמא זקנה ואוטובוסים שנסעו מתל אביב לירושלים ובחזרה והמון גברים שהיא אהבה ושלא אהבו אותה בחזרה ואיזה אברהם בן יצחק שכתב אחד עשר שירים, "המשורר של המשוררים" והתאבד באמצע שלאה ראתה בו דמות אב שלא כמו נתן זך שעוד פעם ראינוהו יושב בשווארמה בכיכר דיזנגוף ורצינו לומר לו "רגע אחד" ו- "בבקשה" ו- "המוות בא אל סוס העץ מיכאל" וכיוצא באלה דברים משורריים ויפים, בשעה שהוא יושב בשווארמה ושותה תה, או לפחות חשבנו שזה תה כי אנחנו לא מבינים בוויסקי - השעה הזאת, שכולם מתעסקים בה בעניינים שלהם, אם הם ברי מזל ויש להם כאלו, ואפילו ההומלסית אורלי, הולכת ממקום למקום בשיער לבן מלא וז'קט וחולצה ונראית מכובדת יותר ממני שעונד חצאית קצרה ברגליים ארוכות ועקומות כי ככה בא לי היום ואף אחד לא יגיד לי היום שאני מכוער. אפילו לא קיטי הורסת מכוניות בדיונות של מדבר יהודה או נופשת בקיבוץ. כי זה מה שקיטים עושים ואל תפריעי להם בין שתים לארבע ואף אחד כבר לא ישן בין שתים לארבע ואין שלאף. רק לאבא ד' יש שלאף, בין האימון של הבוקר לאימון של אחר הצהרים ו-"ילדה שלי, שוב אמא ואני שכחנו את הטלפון סגור. תאמרי לי, בבקשה, ילדה שלי, מה זה אוֹן ומה זה אוֹף?". ההורים שלך גם שואלים אותך, קיטי, מה זה ON ומה זה OFF? את יודעת שגדלנו בארץ אחרת ומעולם לא נפגשנו? אני מפילדלפיה, אנחנו מאמינים באלוהים. חוץ ממני, אני לא מכאן. לי יש אלוהים אחר ולעולם לא יבוא עוד אלוהים המתוק בחלוני כמו שבא ליונה וולך שאבא שלה מת והיא כתבה לו "איפה אתה מתאבך עכשיו?". אני קמתי הרגע מהשינה בלחיים אפויות שותה תה בלי סוכר. אני שמן. אני שמן כל כך ועוד מעט סרט בסינמטק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה