החיים מסובכים, קיטי. העולם מרעיף עליך סטירות ונשיקות ובעיקר סטירות, ולא מבעד לצעיף, שאת בתור קיטי עם עניבת דונה קארן וכותנת מגוהצת לא מכירה וכנראה אף פעם לא תכירי. ההצלחה המקצועית לא מאחרת לבוא, אם אינך דובי דב פותה שאין שכל בקודקודו, אבל מה עם כל הזבנים והמלצרים ומכיני הקפה והמאפרות והמלבישות והמניקוריסטיות והמאבטחים שבטוחים שאת קצת מטומטמת או ממש פארשית או גם מטומטמת וגם פארשית, רק מלהסתכל עליך.
היום הצלחתי לקלקל את הלק הרטוב פעמיים, לא מצליחה להכניס את הרגל לתוך הפתח הצר של מכונת הייבוש מבלי לפגם פגימה בצבע ומצבָּעת הציפורניים, אותה בריה שהיא חצי פרחה וחצי בת אדם, צבעה מחדש את הבהונות שלי שוב ושוב ושוב ואחר כך טפטפה כשלא ראיתי, צבע סגול על הסנדלים הישנות שלי ויצאתי משם והלכתי דרך רחוב סירקין ופרישמן לחנות 'שופרא' וקניתי שם שני זוגות של סנדלים חדשים ובגלל שהשארתי שם איזה אלף שקל, קיבלתי יחס נחמד, שלא כמו בקרמפלר, שלא ממש הצלחתי לקבל שם שירות, אולי כי לבשתי סמרטוט המתחזה לגופיה ומכנסי ג'ינס דהויים וצלעתי בנינוחות בנעלי הקמפר ומאז
אני חולמת (על נעמי) על תיק המחשב השחור והגדול שראיתי שם, עם העיצוב המיוחד והתועפות כיסים שידי משגת אותו, אבל נפשי העייפה, לא. לה, אינסידנט דיסננטי שכמוה, לא ממש מתחשק להתמודד עם המוכרים שם וגם לא להתלבש במיוחד בשביל לקבל שירות כמו בת אדם. אולי באמת צרכנות היא מחלה, כפי שראיתי כתוב על איזה קיר והיזהרו, דייקיות ותה ואורז יש בסין, ארץ הנידחת ואת זונה ומגיע לך כאב (באמת חנה סנש אמרה את זה, קיטי?) ובקרוב אגיע רחוק, שזו כתובת ישנה שכולם כבר מכירים, והאהובות עלי: מרטין בובר צדק ומוות לעקבים. "כך עירי נרדמת/ וליבה זב דם/ לשונה אילמת/ ושירה נדם" כך כתב דוד סמדר בשיר פזמון חוזר והפזמון אכן חוזר, רק בכל פעם זקן יותר וצולע יותר ואין לו כוח לשטויות, אין כוח לשטויות. אין כוח לזבנים ומלצרים ומכיני קפה ומאפרות ומלבישות ומניקוריסטיות ומאבטחים שבטוחים שאת קצת מטומטמת או ממש פארשית או גם מטומטמת וגם פארשית, רק מלהסתכל עליך (תורידי את הגופיה ותלבשי חולצה ומכנסיים מחוייטים ותסתרקי ותנעלי את הסנדלים החדשות במקום להתבכיין. וזה במקום להתבכיין. כי ככה זה. ככה זה. אי אפשר לעקוף יוריסטיקות אבולוציוניות לבושים בסרמטוטים. טאף לאק.
היום הצלחתי לקלקל את הלק הרטוב פעמיים, לא מצליחה להכניס את הרגל לתוך הפתח הצר של מכונת הייבוש מבלי לפגם פגימה בצבע ומצבָּעת הציפורניים, אותה בריה שהיא חצי פרחה וחצי בת אדם, צבעה מחדש את הבהונות שלי שוב ושוב ושוב ואחר כך טפטפה כשלא ראיתי, צבע סגול על הסנדלים הישנות שלי ויצאתי משם והלכתי דרך רחוב סירקין ופרישמן לחנות 'שופרא' וקניתי שם שני זוגות של סנדלים חדשים ובגלל שהשארתי שם איזה אלף שקל, קיבלתי יחס נחמד, שלא כמו בקרמפלר, שלא ממש הצלחתי לקבל שם שירות, אולי כי לבשתי סמרטוט המתחזה לגופיה ומכנסי ג'ינס דהויים וצלעתי בנינוחות בנעלי הקמפר ומאז
אני חולמת (על נעמי) על תיק המחשב השחור והגדול שראיתי שם, עם העיצוב המיוחד והתועפות כיסים שידי משגת אותו, אבל נפשי העייפה, לא. לה, אינסידנט דיסננטי שכמוה, לא ממש מתחשק להתמודד עם המוכרים שם וגם לא להתלבש במיוחד בשביל לקבל שירות כמו בת אדם. אולי באמת צרכנות היא מחלה, כפי שראיתי כתוב על איזה קיר והיזהרו, דייקיות ותה ואורז יש בסין, ארץ הנידחת ואת זונה ומגיע לך כאב (באמת חנה סנש אמרה את זה, קיטי?) ובקרוב אגיע רחוק, שזו כתובת ישנה שכולם כבר מכירים, והאהובות עלי: מרטין בובר צדק ומוות לעקבים. "כך עירי נרדמת/ וליבה זב דם/ לשונה אילמת/ ושירה נדם" כך כתב דוד סמדר בשיר פזמון חוזר והפזמון אכן חוזר, רק בכל פעם זקן יותר וצולע יותר ואין לו כוח לשטויות, אין כוח לשטויות. אין כוח לזבנים ומלצרים ומכיני קפה ומאפרות ומלבישות ומניקוריסטיות ומאבטחים שבטוחים שאת קצת מטומטמת או ממש פארשית או גם מטומטמת וגם פארשית, רק מלהסתכל עליך (תורידי את הגופיה ותלבשי חולצה ומכנסיים מחוייטים ותסתרקי ותנעלי את הסנדלים החדשות במקום להתבכיין. וזה במקום להתבכיין. כי ככה זה. ככה זה. אי אפשר לעקוף יוריסטיקות אבולוציוניות לבושים בסרמטוטים. טאף לאק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה