אני מניח שהקריאה שלך הייתה לגיטימית. זה לא תירוץ כשלא יודעים מה עושים. פעם עשיתי סמינר אצל פרופ' מ'. היינו רק ארבעה סטודנטים: ש', ס', אני והבחור השקט שהיה מטפל בחולדות עם הקרניים הקטנות שהיו אלקטרודות שתקועות בתוך המוח שלהן והוא גם היה הורג אותן בעדינות אחרי שהניסויים היו מסתיימים כי הנסיינים לא היו עושים עד הסוף את התפקיד שלהם כל אחד היה צריך להרוג את שלו והוא ריחם על כל החולדות פגועות המוחין ולכן סיים לכולם את העבודה והיינו צריכים לחשמל נבדקים בזרם חשמלי עדין – נבדקים אנשים, כי ס' לא הסכימה לנו לפגוע בחולדות הייתה אוספת כלבים פצועים ומביאה לווטרינרים אבל פוחדת מיונים. הייתה לה פוביה מיונים. היא הייתה אומרת שהן עכברים עם כנפיים. ואני לא ידעתי לחבר את החוטים כיאות והייתי מבהיל את הנבדקים כי לא הייתי מקצועי. הייתי מרושל ולא משרה ביטחון ובינתיים למדתי להיות מקצועי ולא מרושל ומשרה ביטחון, אם כי אני כבר לא שצריך לחשמל אף אחד או להשמיע רעשים מעוררי בהלה, שזה היה החלק השני על הניסוי על פחד ולמידה, שכחתי כבר מה הוא היה צריך להוכיח. שכחתי מה אני צריך להוכיח. את לא מבינה את זה, את לא יודעת באיזו ארץ אני גר. ארץ חביונית. ארץ שעושים בה קקה בדלת פתוחה.
"גורי. אתה יודע מה קרה?"
"מה?"
"כתבתי משהו וקיטי הבינה משהו אחר"
"מי זאת קיטי?"
"איך-קוראים-לו"
"מי?"
"איך-קוראים-לו"
"נו, תענה לי"
"על מה?"
"שכתבתי משהו וקיטי הבינה משהו אחר"
"בעיה שלו"
"אתה רוצה שאני אקריא לך את זה ותגיד לי אם זה נורא?"
"טוב, אני מביא מיץ מהמקרר"
"זה נורא?"
"לא"
"בטוח?"
"כן"
"בטוח? בטוח?"
"נו, אל תרדם עכשיו על הספה. בוא נלך למכולת ונזרוק בדרך את הפח. כשנחזור נחליף את המצעים. מחר עוזרת"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה