statcounter
יום רביעי, 30 במאי 2012
הכי שבי מפרפר נחמד
יום ראשון, 27 במאי 2012
תוכנית מגירה/ ניסיון כושל
בשעתיים האחרונות של השינה חלמתי שהדירה שלנו היא פרטר ובית בובות ומישהו חוצה את הרחוב בחוץ חמוש בכובע מצחייה. אני לא מזהה אנשים כאשר אני חוצה את הרחוב בחוץ ובמכולת אני שוכח לומר 'שלום' ו-'להתראות', אבל אף פעם לא תודה סליחה ובבקשה. כשאני פוגש את אחותי במקרה בחוץ, אני שם לב לנוכחותה רק כשהכלבה שלה כבר דורכת לי על הבהונות של הרגליים. אני טוענת שזו בעיה נוירולוגית, אבל כשאני רואה תוכניות בידור ישנות, אין לי בעיה "נוירולוגית" לזהות את אדם בן ה- 22, רוקד בצד ימין של השורה השלישית של הרקדנים באיזה קליפ עלום משנות השמונים או להכיר את בומבה צור, עליזה רוזן או ג'יטה מונטה מאיזו חתיכת אוזן אקראית. כי כשאתה צופה בטלוויזיה מותר לך להישיר מבט, לבחון, להתנהל כמו בעל בית המונח על יסודות איתנים של אפס הנחות שגויות ומה זה כבר משנה. מה זה כבר משנה. משנה הכל.
יום חמישי, 24 במאי 2012
הסימטריה הקדושה
מ', החברה הספרנית הלסבית שלי, הייתה אומרת לי דברים כמו "תצחיקי אותי" ו-"אל תוותרי עלינו" ו-"אל תוותרי לי" עד שיום אחד נמאס לי להיות הליצן שלה ואמרתי לה את זה והיא לא התווכחה יותר מדי. עד אז היינו נפגשות פעם בחודש והיה לנו ביחד נורא נורא כיף. היא הגניבה אותי, שלא כמו י'. שנים אחר כך, שנתיים או שלוש, פגשתי אותה בקינג ג'ורג' בערב שישי. הייתי בדרך לחדר הכושר לבוש בבגדים מכוערים ונעול נעליים מסורבלות ומ' - שבדיוק ילדה מתרומת זרע וטיילה ברחוב עם עוד בחורה, כל אחת מהן מחזיקה עגלה ובה תינוק כמו באיזה סרט משנות החמישים על חדוות האימהות - אמרה לי "תתקשרי אלי, מפגרת" ואני, מפגרת, לא התקשרתי אליה כי לא חשבתי שמגיע לה וזאת בשם הסימטריה הקדושה. אני זוכר מתי הסברתי לך על הסימטריה הקדושה ואיפה היינו באותו הרגע עם המכונית שלך. פרישמן ליד הפ"י. הפ"י זה כמו הר"י, רק לפסיכולוגים, שחייבים לחקות את הרופאים בכל, אפילו בשם הארגון שלהם. אני יודע, כי פעם עבדתי שם. ביננו זה בסדר.
הניכור האורבני בבוינוס איירס של זמננו
יום ראשון, 20 במאי 2012
חטא על פשע
"גורי. אתה יודע מה קרה?"
"מה?"
"כתבתי משהו וקיטי הבינה משהו אחר"
"מי זאת קיטי?"
"איך-קוראים-לו"
"מי?"
"איך-קוראים-לו"
"נו, תענה לי"
"על מה?"
"שכתבתי משהו וקיטי הבינה משהו אחר"
"בעיה שלו"
"אתה רוצה שאני אקריא לך את זה ותגיד לי אם זה נורא?"
"טוב, אני מביא מיץ מהמקרר"
"זה נורא?"
"לא"
"בטוח?"
"כן"
"בטוח? בטוח?"
"נו, אל תרדם עכשיו על הספה. בוא נלך למכולת ונזרוק בדרך את הפח. כשנחזור נחליף את המצעים. מחר עוזרת"
זמן לעכשיו
הלכתי לקוסמטיקאית הסמי-נחמדה. קוסמטיקאית סמי-נחמדה זה כמו גבישים קווזי-מחזוריים, רק יותר נפוץ ולא מקבלים על זה פרס נופל והקוסמטיקאית הסמי-נחמדה התחילה להעסיק שני קוקסינלים בלונדיים וגם היא, צבעה לבלונד. שיתאים לקירות ולעובדים. דווקא התאים לה מאוד, הבלונד והעובדים החדשים. שאלתי "יש זמן לעכשיו?" והיה לה זמן לעכשיו כי כשאתה מעסיק אנשים, אתה צריך להיות אחראי, לא כמו פרילנסרים שקמים בשתים עשרה ובשתים עשרה חמישים ושתיים הולכים לצבוע את הציפורניים בכחול. והיא אמרה "שבי" ואני ישבתי והקוקסינל התחיל לצבוע לי את ציפורני הידיים בכחול כהה והיו לה ציפורניים מקושטות בפרנצ' עבה אולי זה בנייה ותכשיטים עדינים וקעקוע של אישה כחולה על הזרוע הימנית העליונה והיא עבדה בריכוז חמוד כזה, כמו ילדים שמוציאים לשון מרוב מאמץ ועשתה עבודה עמידה אך לא מדוייקת וזה בניגוד לקיטי שהיא גם עמידה וגם מדוייקת ומרוב שהכל נקי איתה, אפשר לאכול אצלה מהרצפה, אבל היא לא תתן לך לאכול אצלה מהרצפה כי יש לה נימוסים. היא מירושלים.
יום שישי, 18 במאי 2012
ON/OFF
יום חמישי, 17 במאי 2012
הרפתקאות חדשות של פיט בל
יום ראשון, 13 במאי 2012
תבואי, אל תבואי; פיל בחנות חרסינה; אתמול היה כיף בדוקאביב
נושא אחר: אפרופו, "יש אנשים שצריכים לזרוק אותם לפייסבוק ולנעול אחריהם את הדלת". אותי צריך לזרוק מ-פייסבוק ולנעול את דלת הפייסבוק אחרי. הבחורה שהכרתי בצילומים, הרי היא רווקה מיואשת בגילי, גיל לא טוב לרווקות מיואשות. היא פרסמה קישור לשיר close watch, של ג'ון קייל (מכירה ג'ון קייל, קיטי? בוודאי שכן. אחרת לא היית קיטי ואני לא הייתי אני) ואני הייתי מוכרח להראות שאני חכם, כרגיל, אז הערתי שג'ון קייל אמר ברסיסים של עונה גשומה לפני השיר: "זהו שיר אהבה. אז הצמדו למישהו שאתם אוהבים" ומפה לשם, זה הזכיר לט' הזו שהיא לבד ואני גם ציטטתי לה מהשיר את "Never win and never lose there's nothing much to choose between the right and wrong" כי אף אני חשתי מלאנכולי משהו וכל אותה שבת היא פרסמה סטאטוסים עצובים ואחר כך היא קראה לשבת 'השבת השחורה' ואחר כך היא פרסמה עוד שיר אהבה עצוב עם סטאטוס שמסביר את עצמו למפגרים כמוני: "כל מילה מיותרת!". כל מילה מיותרת Indeed. אני פיל בחנות מקוונת של חרסינה.
אתמול היינו בשני סרטים בפסטיבל דוקאביב וגם קפצנו להפגנה בין לבין וגם עבדתי, כך שזה הספק נאה. היום קיבלתי הרשאה מסויימת לאיזו מערכת של לקוח. לא שמחתי בכלל. זה לא נראה לי רגע טוב בכלל. זה לא כמו שנותנים לך מייל של העבודה ואתה שכיר וחדש בעבודה ואתה אומר לעצמך אם הם הקדישו דקה וחצי לפתוח לי משתמש בסרבר שלהם אז אולי אני בסדר ואז א"א התקשר ופתאום הבנתי שאני באמת בסדר. אני בתקופה טובה, כרגיל. תמיד מקופלת ובתקופה טובה.
יום חמישי, 10 במאי 2012
סונטה לאדם וכיסא
עוד לא יצאתי היום מהבית. אני לובש טריינינג עם שרוך וחולצה של אמריקן אפארל והתחתונים מבצבצים לי מבעד למכנסיים כאילו הייתי ויקי פולארד: יה, באט. נו, באט. יה, באט. יו, התמונות מהצלם הגיעו ואני צריך להתקין דרופבוקס. שניה.
יום רביעי, 9 במאי 2012
טראומה קטנה וחמודה
אם אני בתור ספק שירות, הייתי מקבלת הזמנת עבודה, מתחייבת לדד-ליין ומקבלת צ'ק ואחר כך פשוט לא מבצעת את העבודה, לא גובה את הצ'ק ומסננת את הלקוח בטלפון - המסקנה המיידית וודאי לא הייתה שהלקוח חסר ביטחון, מעאפן, שמנמן, לא מוציא שפם, לא סידר גבות, יש לו שוונצים בפן והוא לא מגניב את השועלים ואת חיות הבר באופן כללי, אלא שאני פרילאנסר פארש ולא פלא שהצלם הזה הוא 'עוסק פטור'. הוא כנראה גם פטור מהאחריות לספק סחורה. עוד צד הוא
שפ' אמר לי אתמול שיש לי נטיה מוגזמת לייחס כוונות שליליות לאנשים. למשל, ההוא. פ' אמר לגביו, שקשה מאוד להבין מה הכוונות שלו בכל הנזיפות האלו, אבל שזו לא חייבת להיות מזימה אינטר-גלאקטית לפגוע לי בביטחון המקצועי אלא פשוט אולי, מצב רוח הורמונלי או משהו (ככה הוא אמר, בחיי התורה, גם לגברים יש מחזורים הורמונליים. תגידי לי מתי שלך קיטי ואני אשלח לך זר גרדניות מהודר למשרד. אם הזר לא יהיה מהודר מספיק, תגידי לי ואני אתנצל - אני מאוד אוהב להתנצל) או משהו או משהו או משהו שלא פאקינג קשור אלי - הצלם הזה הוא פשוט כנראה פרילאנסר לא מסודר ומחר הוא יענה לך למייל ותקבלי את התמונות ההן וממילא את לא צריכה אותן, אז למה לחפש פגיעות באגו מתחת לשטיח. באמת למה.
יום שלישי, 8 במאי 2012
יום שני, 7 במאי 2012
רִיסטרֵטּוֹ
ההוא שולח לי נזיפות על גבי נזיפות במייל וכבר הבנו שהמוטיב שלו לא הכי כשר ואני צריך ללמוד לתעל את כל זה לתוך זעם ולהודות לו שהוא מזכיר לי חזור והזכר שזה מצב מצוי ולא רצוי וצריך לשאוף להתקדם הלאה ולא לחזור אחורה או להיתקע במקום. אני חושבת שהשיעור הנוכחי שאני צריכה ללמוד הוא להתנגד באפקטיביות, להתנגד באסרטיביות, או לפחות להתנגד בדרך כלשהי. יותר מדי פעמים לא יוצא לי קול וחושי המסחר הער שלי דומים ברמתם לאלו של אדם אקראי שמצאת מתגורר בהוסטל של אלו"ט וזה תמיד "לא נורא" ו-"לא דחוף" ו- "אין לחץ" ו-"לא בעיה", בזמן שאולי זה צריך להיות נורא ודחוף ולחוץ ובעיה שאני צריכה להיות אני ואם נותנים לך מכה לפחות תגיד אהו אם אי אפשר להחזיר. וזה אם אי אפשר להחזיר או לפחות להעלות את המחיר או להעלות את המחיר או להעלות את המחיר.
יום חמישי, 3 במאי 2012
סטירה מבעד לצעיף
היום הצלחתי לקלקל את הלק הרטוב פעמיים, לא מצליחה להכניס את הרגל לתוך הפתח הצר של מכונת הייבוש מבלי לפגם פגימה בצבע ומצבָּעת הציפורניים, אותה בריה שהיא חצי פרחה וחצי בת אדם, צבעה מחדש את הבהונות שלי שוב ושוב ושוב ואחר כך טפטפה כשלא ראיתי, צבע סגול על הסנדלים הישנות שלי ויצאתי משם והלכתי דרך רחוב סירקין ופרישמן לחנות 'שופרא' וקניתי שם שני זוגות של סנדלים חדשים ובגלל שהשארתי שם איזה אלף שקל, קיבלתי יחס נחמד, שלא כמו בקרמפלר, שלא ממש הצלחתי לקבל שם שירות, אולי כי לבשתי סמרטוט המתחזה לגופיה ומכנסי ג'ינס דהויים וצלעתי בנינוחות בנעלי הקמפר ומאז
אני חולמת (על נעמי) על תיק המחשב השחור והגדול שראיתי שם, עם העיצוב המיוחד והתועפות כיסים שידי משגת אותו, אבל נפשי העייפה, לא. לה, אינסידנט דיסננטי שכמוה, לא ממש מתחשק להתמודד עם המוכרים שם וגם לא להתלבש במיוחד בשביל לקבל שירות כמו בת אדם. אולי באמת צרכנות היא מחלה, כפי שראיתי כתוב על איזה קיר והיזהרו, דייקיות ותה ואורז יש בסין, ארץ הנידחת ואת זונה ומגיע לך כאב (באמת חנה סנש אמרה את זה, קיטי?) ובקרוב אגיע רחוק, שזו כתובת ישנה שכולם כבר מכירים, והאהובות עלי: מרטין בובר צדק ומוות לעקבים. "כך עירי נרדמת/ וליבה זב דם/ לשונה אילמת/ ושירה נדם" כך כתב דוד סמדר בשיר פזמון חוזר והפזמון אכן חוזר, רק בכל פעם זקן יותר וצולע יותר ואין לו כוח לשטויות, אין כוח לשטויות. אין כוח לזבנים ומלצרים ומכיני קפה ומאפרות ומלבישות ומניקוריסטיות ומאבטחים שבטוחים שאת קצת מטומטמת או ממש פארשית או גם מטומטמת וגם פארשית, רק מלהסתכל עליך (תורידי את הגופיה ותלבשי חולצה ומכנסיים מחוייטים ותסתרקי ותנעלי את הסנדלים החדשות במקום להתבכיין. וזה במקום להתבכיין. כי ככה זה. ככה זה. אי אפשר לעקוף יוריסטיקות אבולוציוניות לבושים בסרמטוטים. טאף לאק.