statcounter

יום רביעי, 30 במאי 2012

הכי שבי מפרפר נחמד

פגישה מעכשיו לעכשיו. פעם לא הייתי מסכימה לכאלו. עכשיו העולם הוא מחברת התרגילים שלי. הולכת להתרחץ מכל התרגיליםבעצימותגבוההרקדקהעלאופניהכושר בשביל החילופחומרים. לא טוב עכשיו לחלֵף חומרים. נוחו חומרים. איפה הדיאודורנט. איפה המברשת. הג'ינס סטרצ' החדש בקושי נסגר. החולצה מהניילון של הניקוי יבש. סנדלים כי מכפת' לי. לפ טופ קטן בתיק הקטן והנה אנחנו מטפסים במעלה שדרות בן ציון. מתנשמים קלות. כיכר הבימה מאוד מרגיעה כשכל הילדות משחקות וכל האמהות גולשות בפייסבוק דרך הסמארטפון וכל הילדים הקטנים לומדים לרכוב על אופניים קטנים והמסעדה של ההוא מהאח הגדול חצי מלאה חצי ריקה והלקוחות לא רוצים להזמין כלום מהמלצרית אבל יש לכם שקע לאייפון? אחותי מצלצלת אלי לנוקיה הפשוט שלי לברזל שלי שהוא הצהרה היפסטרית שנקראת כמו עוני למנקה שלי יש טלפון משוכלל יותר. אבל מכפת' לי. העולם הוא מחברת התרגילים שלי. הלקוחות לובשים מכנסיים קצרים וגופיות. אולי לא הייתי צריכה להרכיב את המשקפיים הכי שבי מפרפר נחמד שלי. איפה דודו זר כשצריך אותו. שַׁבִּיעוֹזָהנוּלִיבָּץ. הלו? אני עוד שניה איתך. ספרי לי איך את עוזבת אותו בשעה שאני חוצה את גן יעקב בואכה חיסין. זה לא היה מנומס במיוחד כשהפטרת תנו לחיות לחיות כשהכנתי לי חזה עוף ופטריות צלויות על מחבת הסטייקים באמצע המשבר. כשל אמפתי. אני כשל אמפטי. היא בוכה ומתחשק לי סטייק עוף. עם פטריות. תנו לחיות לחיות? למה יש לך בּוּבִּיוֹת במקום ברכיים? אף פעם לא האמנתי שזה יעזור למישהו אם לא אוכל בשר. אני מאמינה באוכל לא מתועש. בחומרים גולמיים. בבננות. באוגוסטוס אוכל תאנים מהעץ. בליוויה מורחת רעל על התאנים מהעץ.

יום ראשון, 27 במאי 2012

תוכנית מגירה/ ניסיון כושל

ישנתי עשרים שעות בשתי היממות האחרונות. בשעתיים האחרונות של השינה חלמתי שהדירה שלנו היא פרטר ובית בובות ומישהו חוצה את הרחוב בחוץ חמוש בכובע מצחייה ואני שואלת את ג' "זה הוא?" וג' אומר "מה זה כבר משנה". צודק, מה זה כבר משנה. לפעמים אני רוצה להגר לעולם שלו, בו נהוג להתעלם בכוח מסאבטקסט, כאילו היה קבצן שפושט אליך יד באמצע שאתה אוכל גלידה משובחת בגלידריה מהודרת ולא בא לך בדיוק להיזכר שיש בעולם קבצנים או סאבטקסט או קבצני סאבטקסט. פילרטוט הוא תמיד דו משמעי אבל אם אתה נשאר בממשי, הממשי נשאר בך. הכל רנדומלי לשיטתו ושום דבר אינו אישי. זו שיטה מושלמת שכן היא גורמת לך תמיד לומר את הדברים הנכונים ברגע הנכון ואף פעם לא להתבלבל וזאת בגלל שאתה מונח על יסודות של אפס הנחות שגויות.

בשעתיים האחרונות של השינה חלמתי שהדירה שלנו היא פרטר ובית בובות ומישהו חוצה את הרחוב בחוץ חמוש בכובע מצחייה. אני לא מזהה אנשים כאשר אני חוצה את הרחוב בחוץ ובמכולת אני שוכח לומר 'שלום' ו-'להתראות', אבל אף פעם לא תודה סליחה ובבקשה. כשאני פוגש את אחותי במקרה בחוץ, אני שם לב לנוכחותה רק כשהכלבה שלה כבר דורכת לי על הבהונות של הרגליים. אני טוענת שזו בעיה נוירולוגית, אבל כשאני רואה תוכניות בידור ישנות, אין לי בעיה "נוירולוגית" לזהות את אדם בן ה- 22, רוקד בצד ימין של השורה השלישית של הרקדנים באיזה קליפ עלום משנות השמונים או להכיר את בומבה צור, עליזה רוזן או ג'יטה מונטה מאיזו חתיכת אוזן אקראית. כי כשאתה צופה בטלוויזיה מותר לך להישיר מבט, לבחון, להתנהל כמו בעל בית המונח על יסודות איתנים של אפס הנחות שגויות ומה זה כבר משנה. מה זה כבר משנה. משנה הכל.

יום חמישי, 24 במאי 2012

הסימטריה הקדושה

מ', החברה הספרנית הלסבית שלי, הייתה אומרת לי דברים כמו "תצחיקי אותי" ו-"אל תוותרי עלינו" ו-"אל תוותרי לי" עד שיום אחד נמאס לי להיות הליצן שלה ואמרתי לה את זה והיא לא התווכחה יותר מדי. עד אז היינו נפגשות פעם בחודש והיה לנו ביחד נורא נורא כיף. היא הגניבה אותי, שלא כמו י'. שנים אחר כך, שנתיים או שלוש, פגשתי אותה בקינג ג'ורג' בערב שישי. הייתי בדרך לחדר הכושר לבוש בבגדים מכוערים ונעול נעליים מסורבלות ומ' - שבדיוק ילדה מתרומת זרע וטיילה ברחוב עם עוד בחורה, כל אחת מהן מחזיקה עגלה ובה תינוק כמו באיזה סרט משנות החמישים על חדוות האימהות - אמרה לי "תתקשרי אלי, מפגרת" ואני, מפגרת, לא התקשרתי אליה כי לא חשבתי שמגיע לה וזאת בשם הסימטריה הקדושה. אני זוכר מתי הסברתי לך על הסימטריה הקדושה ואיפה היינו באותו הרגע עם המכונית שלך. פרישמן ליד הפ"י. הפ"י זה כמו הר"י, רק לפסיכולוגים, שחייבים לחקות את הרופאים בכל, אפילו בשם הארגון שלהם. אני יודע, כי פעם עבדתי שם. ביננו זה בסדר.

הניכור האורבני בבוינוס איירס של זמננו

הנה נבהלנו הנה חזרנו. עכשיו כשס' (המנקה קיבלה אות ביומן, כמה דמוקרטי) ממשטרת את הבית לתוך ניקיון וסדר אפשר להגיף את התריסים ("תנני גם אני להתקטן בגובה/ תנני גם אני ריסיים להגיף/ ולצאת לדרך ולשאת את שובל/ זכרונך השט מלילה אל אביב" כתב אלתרמן בשיר 'איתך ובלעדייך' שהוא השיר האהוב על י"ל. הוא הסביר לי מה זה "וצעיפך הדק נדרס ויתבזה". מישהו מתעקש לא להבין מיטונימיות ולא לשוחח עם אנטילופות בין שתים לארבע). כן, שוב אלתרמן, מה יש? ועוד בפוסט סקולרי על מנקה ובית ועוף) מאוחר בצהריים ולהדליק את המזגן ולראות סרט על "הניכור האורבני בבוינוס איירס של זמננו" כאילו עד לארגנטינה צריך להרחיק בכדי למצוא ניכור אורבני ועדיין טוב בכלא המואר היטב. במקרר שוב יש חזה עוף ופטריות ועגבניות שרי תמר ומוצרלה מעושנת במקום קרטונים של טייק אווי וכל השוקולד שאחותי הביאה מתאילנד מאופסן בחשכת הארון, נקי ועמום ומודחק. עשן מהסיגריה הזולה של השכן חודר מבעד לרפפות, מזכיר שוב למה לא כדאי לצאת ולמה לא כדאי לצאת ולמה לא כדאי לצאת. ב- 88 מבטיחים שיר של דונה סאמר. מקהלה לא ברורה מבטיחה לא לקיים.

יום ראשון, 20 במאי 2012

חטא על פשע

אני מניח שהקריאה שלך הייתה לגיטימית. זה לא תירוץ כשלא יודעים מה עושים. פעם עשיתי סמינר אצל פרופ' מ'. היינו רק ארבעה סטודנטים: ש', ס', אני והבחור השקט שהיה מטפל בחולדות עם הקרניים הקטנות שהיו אלקטרודות שתקועות בתוך המוח שלהן והוא גם היה הורג אותן בעדינות אחרי שהניסויים היו מסתיימים כי הנסיינים לא היו עושים עד הסוף את התפקיד שלהם כל אחד היה צריך להרוג את שלו והוא ריחם על כל החולדות פגועות המוחין ולכן סיים לכולם את העבודה והיינו צריכים לחשמל נבדקים בזרם חשמלי עדין – נבדקים אנשים, כי ס' לא הסכימה לנו לפגוע בחולדות הייתה אוספת כלבים פצועים ומביאה לווטרינרים אבל פוחדת מיונים. הייתה לה פוביה מיונים. היא הייתה אומרת שהן עכברים עם כנפיים. ואני לא ידעתי לחבר את החוטים כיאות והייתי מבהיל את הנבדקים כי לא הייתי מקצועי. הייתי מרושל ולא משרה ביטחון ובינתיים למדתי להיות מקצועי ולא מרושל ומשרה ביטחון, אם כי אני כבר לא שצריך לחשמל אף אחד או להשמיע רעשים מעוררי בהלה, שזה היה החלק השני על הניסוי על פחד ולמידה, שכחתי כבר מה הוא היה צריך להוכיח. שכחתי מה אני צריך להוכיח. את לא מבינה את זה, את לא יודעת באיזו ארץ אני גר. ארץ חביונית. ארץ שעושים בה קקה בדלת פתוחה.

"גורי. אתה יודע מה קרה?"
"מה?"
"כתבתי משהו וקיטי הבינה משהו אחר"
"מי זאת קיטי?"
"איך-קוראים-לו"
"מי?"
"איך-קוראים-לו"
"נו, תענה לי"
"על מה?"
"שכתבתי משהו וקיטי הבינה משהו אחר"
"בעיה שלו"
"אתה רוצה שאני אקריא לך את זה ותגיד לי אם זה נורא?"
"טוב, אני מביא מיץ מהמקרר"

"זה נורא?"
"לא"
"בטוח?"
"כן"
"בטוח? בטוח?"
"נו, אל תרדם עכשיו על הספה. בוא נלך למכולת ונזרוק בדרך את הפח. כשנחזור נחליף את המצעים. מחר עוזרת"

זמן לעכשיו

הלכתי לקוסמטיקאית הסמי-נחמדה. קוסמטיקאית סמי-נחמדה זה כמו גבישים קווזי-מחזוריים, רק יותר נפוץ ולא מקבלים על זה פרס נופל והקוסמטיקאית הסמי-נחמדה התחילה להעסיק שני קוקסינלים בלונדיים וגם היא, צבעה לבלונד. שיתאים לקירות ולעובדים. דווקא התאים לה מאוד, הבלונד והעובדים החדשים. שאלתי "יש זמן לעכשיו?" והיה לה זמן לעכשיו כי כשאתה מעסיק אנשים, אתה צריך להיות אחראי, לא כמו פרילנסרים שקמים בשתים עשרה ובשתים עשרה חמישים ושתיים הולכים לצבוע את הציפורניים בכחול. והיא אמרה "שבי" ואני ישבתי והקוקסינל התחיל לצבוע לי את ציפורני הידיים בכחול כהה והיו לה ציפורניים מקושטות בפרנצ' עבה אולי זה בנייה ותכשיטים עדינים וקעקוע של אישה כחולה על הזרוע הימנית העליונה והיא עבדה בריכוז חמוד כזה, כמו ילדים שמוציאים לשון מרוב מאמץ ועשתה עבודה עמידה אך לא מדוייקת וזה בניגוד לקיטי שהיא גם עמידה וגם מדוייקת ומרוב שהכל נקי איתה, אפשר לאכול אצלה מהרצפה, אבל היא לא תתן לך לאכול אצלה מהרצפה כי יש לה נימוסים. היא מירושלים.

יום שישי, 18 במאי 2012

ON/OFF

זאת השעה הזאת - לא "המרגיעה, בה נרדמים הילדים" של משוררת שלא היו לה ילדים ולא הייתה לה אהבה רק אמא זקנה ואוטובוסים שנסעו מתל אביב לירושלים ובחזרה והמון גברים שהיא אהבה ושלא אהבו אותה בחזרה ואיזה אברהם בן יצחק שכתב אחד עשר שירים, "המשורר של המשוררים" והתאבד באמצע שלאה ראתה בו דמות אב שלא כמו נתן זך שעוד פעם ראינוהו יושב בשווארמה בכיכר דיזנגוף ורצינו לומר לו "רגע אחד" ו- "בבקשה" ו- "המוות בא אל סוס העץ מיכאל" וכיוצא באלה דברים משורריים ויפים, בשעה שהוא יושב בשווארמה ושותה תה, או לפחות חשבנו שזה תה כי אנחנו לא מבינים בוויסקי - השעה הזאת, שכולם מתעסקים בה בעניינים שלהם, אם הם ברי מזל ויש להם כאלו, ואפילו ההומלסית אורלי, הולכת ממקום למקום בשיער לבן מלא וז'קט וחולצה ונראית מכובדת יותר ממני שעונד חצאית קצרה ברגליים ארוכות ועקומות כי ככה בא לי היום ואף אחד לא יגיד לי היום שאני מכוער. אפילו לא קיטי הורסת מכוניות בדיונות של מדבר יהודה או נופשת בקיבוץ. כי זה מה שקיטים עושים ואל תפריעי להם בין שתים לארבע ואף אחד כבר לא ישן בין שתים לארבע ואין שלאף. רק לאבא ד' יש שלאף, בין האימון של הבוקר לאימון של אחר הצהרים ו-"ילדה שלי, שוב אמא ואני שכחנו את הטלפון סגור. תאמרי לי, בבקשה, ילדה שלי, מה זה אוֹן ומה זה אוֹף?". ההורים שלך גם שואלים אותך, קיטי, מה זה ON ומה זה OFF? את יודעת שגדלנו בארץ אחרת ומעולם לא נפגשנו? אני מפילדלפיה, אנחנו מאמינים באלוהים. חוץ ממני, אני לא מכאן. לי יש אלוהים אחר ולעולם לא יבוא עוד אלוהים המתוק בחלוני כמו שבא ליונה וולך שאבא שלה מת והיא כתבה לו "איפה אתה מתאבך עכשיו?". אני קמתי הרגע מהשינה בלחיים אפויות שותה תה בלי סוכר. אני שמן. אני שמן כל כך ועוד מעט סרט בסינמטק.

יום חמישי, 17 במאי 2012

הרפתקאות חדשות של פיט בל

קיטי, איך אנחנו ממשיכות לרוץ על הכלום המתוק הוירטואלי הזה, שנים אחרי שההצגה נגמרה והקהל הלך הביתה ואמר שהמחזה היה "קקה!" ו- "פיפי!" ו- "קקה ופיפי!" כמו בפליטון שכתב חנוך לוין בעקבות המחאות על 'מלכת האמבטיה'. אני אף פעם לא עושה אמבטיה, זה משעמם. אז אנחנו רצות בתוך צמר הגפן המתוק הזה או הפופקורן הזה או בתוך משהו אחר משולל כל ערך תזונתי אבל טעים ואת האחראית על "נגיעות" העולם האמיתי בפנטזיה שזה כמו נגיעות הגבינה בברוקולי של טבעול - מי בכלל רוצה שגבינה תיגע בו - רק מגניב ולא עושה בחילה ולא קשור לברוקולי מצופה בפלסטיק. בעצם, כל הדברים בעולם לא קשורים לברוקולי מצופה בפלסטיק, אפילו לא אני ואת. אני רק יכול לפגוש אותך לגמרי במקרה אחרי ש-, אבל מדרים רק עד הבימה ומצפין רק עד כיכר דיזנגוף ומעריב רק עד פינסקר וממזרֵח רק עד סירקין. אלו הם גבולות הגזרה שלי. לא יודע למה ובטח טעיתי בכיוונים כי נשבעתי לעצמי בכיתה ג' להבין קצת בהכל חוץ מבגיאוגרפיה כי קראתי בספר שמצאתי בספרייה של הדוד צבי שכל מה שאתה צריך לדעת בגיאוגרפיה זה איך לחזור הביתה מבית ספר ואני כבר יודע לחזור הביתה מבית הספר מבתוך עננים של צמר גפן מתוק.

יום ראשון, 13 במאי 2012

תבואי, אל תבואי; פיל בחנות חרסינה; אתמול היה כיף בדוקאביב

הפתעת אותי, קיטי. חשבתי שזה יקח יותר זמן. חשבתי שההתגרות האחרונה הרוויחה לי זמן אפילו שלא ידעתי למה אני בכלל צריך להרוויח זמן. זה כנראה עניין של שליטה, להגיד למישהו לא לבוא. כמו שסבא של ג', כשהוא שכב גוסס בחדר ההוא בבית החולים, בחדר ירוק בבית החולים שהיה קר ועם צחנה תמידית של צואה, הסבא ההוא אמר לבתו, אמא של ג' "עכשיו לכו" למרות שמה כבר יש לך לעשות כשאתה גוסס (לא, אינני גוסס, קיטי. אני חי כמו בספר החדש של תמר גלבץ 'המתים והחיים מאוד'. הספר החדש הוא משהו לעשות בתלושים ששלח לי ההוא. תמר גלבץ היא גם יפה וגם כותבת נהדר וגם אחות של שמעון גלבץ מ- 'בציר טוב'. ראיתי בכתבה במוסף 'גלריה'. קראתי את הספרים הקודמים שלה 'מקופלת' ו-'את בתקופה טובה' שלוש פעמים כ"א. אני תמיד מקופלת בתקופה טובה. תמיד בתקופה טובה.

נושא אחר: אפרופו, "יש אנשים שצריכים לזרוק אותם לפייסבוק ולנעול אחריהם את הדלת". אותי צריך לזרוק מ-פייסבוק ולנעול את דלת הפייסבוק אחרי. הבחורה שהכרתי בצילומים, הרי היא רווקה מיואשת בגילי, גיל לא טוב לרווקות מיואשות. היא פרסמה קישור לשיר close watch, של ג'ון קייל (מכירה ג'ון קייל, קיטי? בוודאי שכן. אחרת לא היית קיטי ואני לא הייתי אני) ואני הייתי מוכרח להראות שאני חכם, כרגיל, אז הערתי שג'ון קייל אמר ברסיסים של עונה גשומה לפני השיר: "זהו שיר אהבה. אז הצמדו למישהו שאתם אוהבים" ומפה לשם, זה הזכיר לט' הזו שהיא לבד ואני גם ציטטתי לה מהשיר את "Never win and never lose there's nothing much to choose between the right and wrong" כי אף אני חשתי מלאנכולי משהו וכל אותה שבת היא פרסמה סטאטוסים עצובים ואחר כך היא קראה לשבת 'השבת השחורה' ואחר כך היא פרסמה עוד שיר אהבה עצוב עם סטאטוס שמסביר את עצמו למפגרים כמוני: "כל מילה מיותרת!". כל מילה מיותרת Indeed. אני פיל בחנות מקוונת של חרסינה.

אתמול היינו בשני סרטים בפסטיבל דוקאביב וגם קפצנו להפגנה בין לבין וגם עבדתי, כך שזה הספק נאה. היום קיבלתי הרשאה מסויימת לאיזו מערכת של לקוח. לא שמחתי בכלל. זה לא נראה לי רגע טוב בכלל. זה לא כמו שנותנים לך מייל של העבודה ואתה שכיר וחדש בעבודה ואתה אומר לעצמך אם הם הקדישו דקה וחצי לפתוח לי משתמש בסרבר שלהם אז אולי אני בסדר ואז א"א התקשר ופתאום הבנתי שאני באמת בסדר. אני בתקופה טובה, כרגיל. תמיד מקופלת ובתקופה טובה.

יום חמישי, 10 במאי 2012

סונטה לאדם וכיסא

לא ישנתי טוב. אז אני יותר אמוציונאלית. אבל לכיוון טוב. קיטי, את לא יודעת שאם מישהו יורד על עצמו אז זה לא מנומס להצטרף? בדיוק ג' נכנס הביתה אז. אמרתי לו "אתה חושב שהגזמתי והעלבתי את קיטי? אני שונא להעליב את קיטי" והוא אמר שהתשומות שלנו הם בדיוק באותה רמה. כן, גם לכתוב קקה. אני אפילו לא מוחק את זה, שתזכרי שרק אנחנו פה. אי אפשר להביא לפה אף אחד, כי היומן הזה הוא יותר מדי שיח פנימי ביני לבין עצמי. סונטה לאדם וכיסא.

עוד לא יצאתי היום מהבית. אני לובש טריינינג עם שרוך וחולצה של אמריקן אפארל והתחתונים מבצבצים לי מבעד למכנסיים כאילו הייתי ויקי פולארד: יה, באט. נו, באט. יה, באט. יו, התמונות מהצלם הגיעו ואני צריך להתקין דרופבוקס. שניה.

ממילא אף אחד לא קורא פה חוץ ממך, קיטי אז

הכל עובר עליך וקקה בידיך.

יום רביעי, 9 במאי 2012

טראומה קטנה וחמודה

הבחורה שהציעה לי חברות בפייסבוק פרסמה היום את הצילומים מהסשן שנערך אז, ואני לא קיבלתי דבר וגם ההמחאה לא נפדתה וגם המפיקה מסננת אותי, אז השגתי את המייל של הצלם וכתבתי לו מייל מנומס בסגנון "אשמח לקבל..." - אשמח לתחוב לו חמוסים לתחת, אבל את זה לא כתבתי וזה אולי מאיר את יום הצילומים הזה באור מעט שונה, במיוחד לאור זה שעורכת התוכן שפגשתי שם לא אישרה אותי בלינקדאין. הפאקינג כותבת טורים ללמה-נט בשמונים-ש"ח-החתיכה, לא אישרה אותי. איזו טראומה קטנה וחמודה כל היום שבת הזה היה. אז אני כנראה עדיין עושה רושם רע. גם אם אני קוראת ספר במלוא השלווה באמצע כל המהומה ומרימה רגליים יחפות על הספה, כולי תצוגת תכלית של ביטחון עצמי חנוני וחמוד. על הטלי הזאת זה עבד. על כל השאר לא ומצד שני,

אם אני בתור ספק שירות, הייתי מקבלת הזמנת עבודה, מתחייבת לדד-ליין ומקבלת צ'ק ואחר כך פשוט לא מבצעת את העבודה, לא גובה את הצ'ק ומסננת את הלקוח בטלפון - המסקנה המיידית וודאי לא הייתה שהלקוח חסר ביטחון, מעאפן, שמנמן, לא מוציא שפם, לא סידר גבות, יש לו שוונצים בפן והוא לא מגניב את השועלים ואת חיות הבר באופן כללי, אלא שאני פרילאנסר פארש ולא פלא שהצלם הזה הוא 'עוסק פטור'. הוא כנראה גם פטור מהאחריות לספק סחורה. עוד צד הוא

שפ' אמר לי אתמול שיש לי נטיה מוגזמת לייחס כוונות שליליות לאנשים. למשל, ההוא. פ' אמר לגביו, שקשה מאוד להבין מה הכוונות שלו בכל הנזיפות האלו, אבל שזו לא חייבת להיות מזימה אינטר-גלאקטית לפגוע לי בביטחון המקצועי אלא פשוט אולי, מצב רוח הורמונלי או משהו (ככה הוא אמר, בחיי התורה, גם לגברים יש מחזורים הורמונליים. תגידי לי מתי שלך קיטי ואני אשלח לך זר גרדניות מהודר למשרד. אם הזר לא יהיה מהודר מספיק, תגידי לי ואני אתנצל - אני מאוד אוהב להתנצל) או משהו או משהו או משהו שלא פאקינג קשור אלי - הצלם הזה הוא פשוט כנראה פרילאנסר לא מסודר ומחר הוא יענה לך למייל ותקבלי את התמונות ההן וממילא את לא צריכה אותן, אז למה לחפש פגיעות באגו מתחת לשטיח. באמת למה.

יום שלישי, 8 במאי 2012

פ. אמר שהאסרטיביות שלי היא בסדר גמור אלא שאני מייחסת יותר מדי כוונות שליליות לאנשים וזה לא יעיל מבחינת חלוקת משאבים וזה מה שמתיש אותי. אמרתי לו שזה כמו פראנואיד שרודפים אחריו (ע"ע "זה שאתה פראנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך" של וודי אלן)

יום שני, 7 במאי 2012

רִיסטרֵטּוֹ

כמעט נתתי למנקה בטעות 420 ש"ח במקום 220 והיא הייתה צריכה להעיר לי ובהפסקת האספרסו + וופלים שהכנתי לה, היא אמרה שהקפה נורא חזק ואמרתי לה שזה "הקפה הכי חזק שהם מוכרים" ונפלט לי מן צחקוק כזה ולה מן מרמור כזה בקול, שהרגשתי כאילו היא חושבת שהייתה לי מזימה זדונית להמריץ אותה. כל כך הרבה רגשות אשם, כל כך מעט זמן. ולא רק זה,

ההוא שולח לי נזיפות על גבי נזיפות במייל וכבר הבנו שהמוטיב שלו לא הכי כשר ואני צריך ללמוד לתעל את כל זה לתוך זעם ולהודות לו שהוא מזכיר לי חזור והזכר שזה מצב מצוי ולא רצוי וצריך לשאוף להתקדם הלאה ולא לחזור אחורה או להיתקע במקום. אני חושבת שהשיעור הנוכחי שאני צריכה ללמוד הוא להתנגד באפקטיביות, להתנגד באסרטיביות, או לפחות להתנגד בדרך כלשהי. יותר מדי פעמים לא יוצא לי קול וחושי המסחר הער שלי דומים ברמתם לאלו של אדם אקראי שמצאת מתגורר בהוסטל של אלו"ט וזה תמיד "לא נורא" ו-"לא דחוף" ו- "אין לחץ" ו-"לא בעיה", בזמן שאולי זה צריך להיות נורא ודחוף ולחוץ ובעיה שאני צריכה להיות אני ואם נותנים לך מכה לפחות תגיד אהו אם אי אפשר להחזיר. וזה אם אי אפשר להחזיר או לפחות להעלות את המחיר או להעלות את המחיר או להעלות את המחיר.

יום חמישי, 3 במאי 2012

סטירה מבעד לצעיף

החיים מסובכים, קיטי. העולם מרעיף עליך סטירות ונשיקות ובעיקר סטירות, ולא מבעד לצעיף, שאת בתור קיטי עם עניבת דונה קארן וכותנת מגוהצת לא מכירה וכנראה אף פעם לא תכירי. ההצלחה המקצועית לא מאחרת לבוא, אם אינך דובי דב פותה שאין שכל בקודקודו, אבל מה עם כל הזבנים והמלצרים ומכיני הקפה והמאפרות והמלבישות והמניקוריסטיות והמאבטחים שבטוחים שאת קצת מטומטמת או ממש פארשית או גם מטומטמת וגם פארשית, רק מלהסתכל עליך.

היום הצלחתי לקלקל את הלק הרטוב פעמיים, לא מצליחה להכניס את הרגל לתוך הפתח הצר של מכונת הייבוש מבלי לפגם פגימה בצבע ומצבָּעת הציפורניים, אותה בריה שהיא חצי פרחה וחצי בת אדם, צבעה מחדש את הבהונות שלי שוב ושוב ושוב ואחר כך טפטפה כשלא ראיתי, צבע סגול על הסנדלים הישנות שלי ויצאתי משם והלכתי דרך רחוב סירקין ופרישמן לחנות 'שופרא' וקניתי שם שני זוגות של סנדלים חדשים ובגלל שהשארתי שם איזה אלף שקל, קיבלתי יחס נחמד, שלא כמו בקרמפלר, שלא ממש הצלחתי לקבל שם שירות, אולי כי לבשתי סמרטוט המתחזה לגופיה ומכנסי ג'ינס דהויים וצלעתי בנינוחות בנעלי הקמפר ומאז

אני חולמת (על נעמי) על תיק המחשב השחור והגדול שראיתי שם, עם העיצוב המיוחד והתועפות כיסים שידי משגת אותו, אבל נפשי העייפה, לא. לה, אינסידנט דיסננטי שכמוה, לא ממש מתחשק להתמודד עם המוכרים שם וגם לא להתלבש במיוחד בשביל לקבל שירות כמו בת אדם. אולי באמת צרכנות היא מחלה, כפי שראיתי כתוב על איזה קיר והיזהרו, דייקיות ותה ואורז יש בסין, ארץ הנידחת ואת זונה ומגיע לך כאב (באמת חנה סנש אמרה את זה, קיטי?) ובקרוב אגיע רחוק, שזו כתובת ישנה שכולם כבר מכירים, והאהובות עלי: מרטין בובר צדק ומוות לעקבים. "כך עירי נרדמת/ וליבה זב דם/ לשונה אילמת/ ושירה נדם" כך כתב דוד סמדר בשיר פזמון חוזר והפזמון אכן חוזר, רק בכל פעם זקן יותר וצולע יותר ואין לו כוח לשטויות, אין כוח לשטויות. אין כוח לזבנים ומלצרים ומכיני קפה ומאפרות ומלבישות ומניקוריסטיות ומאבטחים שבטוחים שאת קצת מטומטמת או ממש פארשית או גם מטומטמת וגם פארשית, רק מלהסתכל עליך (תורידי את הגופיה ותלבשי חולצה ומכנסיים מחוייטים ותסתרקי ותנעלי את הסנדלים החדשות במקום להתבכיין. וזה במקום להתבכיין. כי ככה זה. ככה זה. אי אפשר לעקוף יוריסטיקות אבולוציוניות לבושים בסרמטוטים. טאף לאק.