1
היום
עשיתי את הסידור שלי שאני הכי דוחה, ומסתבר שלא הייתי כבר שנתיים. בהתחלה, צ' לא
האמין לרישומים שלו (אין לו מחשב. הוא רושם הכל במן דפדפת כזו, אבל באורח פלא הכל
כתוב שם, כמו מה הוא אמר לי לפני חמש שנים או שכבר לפני שלוש שנים היו לי ערכי
בלוטת תריס לא תקינים), שלא הייתי שנתיים אבל אחר כך שהזכרתי לו שאני חייבת לו מאה
ש"ח, הוא פתאום ראה ברישום, שלפני שנתיים שילמתי לו פחות מאה ש"ח ואז
הוא סוף סוף האמין לרישום שלו בקלסר הפלא והתאפק מלהראות לי שהוא כועס.
2
הקטע,
שגם אצל שרון לא הייתי שנתיים וגם קולונוסקופיה לא עשיתי שנתיים. אלוהים, לאן
נעלמו השנתיים האלו. ליד שולחן הכתיבה שבמטבח, בחברת כוס קפה, עם החיפושים הנצחיים
והצ'קים שמגיעים או לא מגיעים בדואר - אני מספיקה כל כך מעט. זה כמו "והחיים
בלי לאן ובלי למה" שכתב יוני רכטר ב- 'ילדת הסוכר המרחף'.
3
ואז
צ' אמר "זכרת שנתיים שאת חייבת לי מאה שקל, אבל לא זכרת במשך שנתיים
לבוא?" ואני אמרתי "ידעתי שאני מבצעת פעולה של דחיינות, אבל לא ידעתי
במשך כמה זמן" וצ' אמר "זה מה שנקרא דחיינות מוצלחת".
4
איחלתי
לחייל דחיינות מוצלחת בהמשך דרכו.
5
בברכה,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה