דובק פילטר

בהתחלה כתבתי את הפוסט הזה:

הפסיכולוגית של אחותי פעם אמרה שבית ההורים שלנו היה בית מלא בטקסים ריקים מתוכן. בצפירה, היו מכריחים אותנו לעמוד בסלון ואז הייתי צריכה להתאפק מלצחוק לא רק בבית הספר. זה נורא קשה לילדים לא לצחוק בצפירה. אני זוכרת שנה אחת, כשכל בית הספר עמד באולם ההתעמלות, שהציוצים של הציפורים הצחיקו אותי. לפני כמה ימים היה מאמר בהארץ שכותרתו הייתה "אדם שעומד בצפירה לבדו בבית הוא אדם מפוחד" ואני אומרת: "תודה, באמת". כמו שלאה רבין אמרה "לא באתם אז, אבל באתם עכשיו". זה קשה שאבא שלך מפנים יותר מדי חזק את כל האתוס של המדינה. זה כמו לגדול עם רס"ר משמעת. הצבא יכפיל את נשקו. הכפל 'שק!. 

ומצד שני, "כל הארץ מדברת על הנוער כאן בבוז/ אך אצלנו זה אחרת/ עוזי הוא 100%/ השיטה לא חדשה/ לו הייתה ילדות קשה/ ילדות קשה, ילדות קשה/ זה טוב כשיש ילדות קשה". מצחיק שאפילו (כן, אני יודעת שזה שיר שהוא פרודיה) הפרטים כביכול מתאימים: "בן שלוש קיבל טרנזיסטור ומאז אינו ישן". בתור ילדה הייתי מאזינה לטרנסיזסטור בלילה, כמו אבא. זו הסיבה שהמשפט "יובב כץ הוא לא פסיכולוג הוא פסיכופט" נורא הצחיק אותי. מזל שלא שמעתי על "דובק פילטר" והתחלתי לעשן.

אבא שלי חשב למכור את המכונית. הצעתי לו שנקנה אותה ממנו. ביום שישי באנו לעשות נסיעת מבחן. כשהגענו, הוא אמר שהוא מבולבל ולא בטוח שהוא רוצה למכור את הרכב. הוא גם חזר על הפרטים שקשורים ברכב כמה פעמים, כמו סבתא. לא זיהיתי בו את האדם שפחדתי ממנו כל הילדות וזה, זה איכזב אותי. כאילו "מתכון לעוף? ממך?". רוצה לשבור את המגירה של השולחן שלך במכה אחת בגלל שמרוב פחד ממך מרחתי טיפקס על התעודה של בית הספר?

ואז ההורים שלי היו ממש נחמדים אלינו ועזרו לנו עם האוטו באופן משמעותי, כך שנותרתי עם "אותה ילדות נשכחת" ועם "מה שאמרתי אמת ויציב" אל מול האגרוף שהפך "ליד פתוחה עם אצבעות". הוא איש מבוגר מאוד נחמד. איך אפשר לא (לאהוב). קשה להיות קוהרנטי עם הרגשות שלך. אחר כך נסענו לדיקסי ובדיקסי (השתכרנו מבירה שחורה) ייסדנו את חברת "משה לוי יצחק כהן בע"מ" שזאת חברה שנקראת "משה לוי" שעיסוקה הוא "יצחק כהן בע"מ" ויש לה גם סלוגן "אם כבר יצחק כהן, שיהיה בע"מ". למה לא באמת.