בערבים
האחרונים, אני יושבת במשך כמה שעות וקוראת את 'האחים קרמזוב', אפילו מבלי לקבל "הוראות
מעוגיות". כבר הגעתי עד לחקירה של דימיטרי קראמזוב, אי שם בחלק השני
והפטפוטים הרגשניים של דמיטרי קראמזוב מזכירים לי פטפוטים של כל מיני אנשים בחיים
שלא חיבבתי ובעוונותי, לא יכולתי לסבול אותם כאשר הם פתחו את הפה "כי הם
עושים דרמות". מבחינתי המשפט מהפרסומת "אבל למה לעשות דרמה מכל
דבר" תקף לכל תחום בחיים. אבל ממש לכל תחום.
במיוחד
מזכיר לי דימיטרי קראמזוב את הדוד שלי שהתאבד בצורה מלודרמטית במיוחד. לא שיש לי
משהו נגד התאבדויות, כמובן. ברגע שאאובחן באיזו מחלה חשוכת מרפא עם טיפול כואב,
אני מתכוונת לשלוח מהאאוטלוק של העסק, מייל לדיגניטס שייפתח בפנייה המנומסת .Dear Sir/ Madamמישהו חייב לחקור למה באנגלית רשמית כולם הם יקיריך
ויקירותיך:
Dear Sir/ Madam
Please find the attached documents regarding
my terminal illness. I would be grateful if you will be kind enough to supply
some details in regard to your assisted suicide procedure.
Sincerely,
Guri.
העניין
של דיגניטס, בשעת הצורך, כל כך מרגיע אותי שאפילו חיברתי להם ג'ינגל עליז בזו
הלשון: "לא צריך לדאוג, יש מנוי לדיגניטס" והרעיון של "מנוי" לדיגניטס
כל כך מצחיק אותי שמדי פעם אני מציעה בנדיבות לב לרכוש לאי אילו ממכרי המעצבנים
"מנוי לדיגניטס" במבצע, משל היה זה רב קו אנונימי או תלושים לסטימצקי.
סיפרתי גם לאחותי על הרעיון המופלא והיא אימצה אותו בשתי ידיים, רק שהיא קוראת
לדיגניטס, "השוויץ הזה". "אני אכתוב לשוויץ הזה" כך היא
אומרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה