נמר של נייר

הבלוג הזה נותן לי את ההרגשה שהנייר סובל הכל, אז עם "הנייר" סליחה. הרי ל-"נייר" דיווח מעיק בזמן סִיפֵר:

נרדמתי בשש וחצי, כי לא היו לי אטמי אוזניים תקינים. קמתי בשתיים. בעיקרון, רציתי לישון עד שלוש, דקדנטית שכמוני, אבל קבעתי עם לקוח שיחה בשלוש ורציתי להספיק לעבוד לפני כן. אני יוצאת מן המיטה, נוקשה כמו גופה וקולה טוסטים תוך כדי שאני מאזינה לכלבה של השכנה בוכה ומייללת. דחפתי למערכת תקליט של הסמית'ס. השכנה חזרה הביתה וירדה עם הכלבה והילדה שלה למטה. הילדה מטרללת, השכנה צועקת, הכלבה נובחת, מוריסי שר ואני מנסה לעבוד, שלא בהצלחה יתרה. 

בשלוש ותשע דקות אני מתקשרת ללקוח, שלא עונה. בשלוש ושבע דקות מתקשרת אלי בחורה שלא דיברה איתי כבר שנה. אני אומרת לה שאני צריכה "להוציא שיחה ללקוח" (מי ישמע, איזה "המוישה גרוס" אני)ושאחזור אליה אחר כך.  והלקוח לא עונה, אז אני מנסה שוב וכותבת לו אי-מייל. לוקח לי עשר דקות לנסח את המייל. בנתיים אני מתקשרת לבחורה, היא לא עונה ואז הלקוח מתקשר וכשאני אומרת בנימוס שניסיתי להשיג אותו קודם, הוא אומר לי שהוא היה בשיחה יותר חשובה שהתארכה (נו שיט, תבוא כל יום). 

אחר כך, אנחנו מנהלים סוג של שיחה, סוג של אינטילגנטית בהתחשב בנסיבות ואז אני אומרת שהפרוייקט יהיה מוכן בראשון במאי (כנראה שאני כבר לא אצא "לרקֵד במסיבת תפוזים" בחג הפועלים). הלקוח לא מתרשם ואומר שאחד במאי זה עוד המון זמן אז אני אומרת "אבל היום יום שני ואחד במאי זה יום רביעי" במקום להגיד "אני אשתדל שזה יהיה מוכן קודם" כי נתקעה לי עצם ההתרפסות בזנב. הלקוח אומר שטוב, אבל שאני לא אאחר. אני אומרת שבטח, אני לא אאחר (מתי בכלל איחרתי במשהו למישהו?). תוך כדי השיחה, הבחורה מתקשרת. היא בממתינה (כי אני הרי סוג של "מוישה גרוס" ואני בכלל לא פרילנסר מסכן שקובעים איתו שיחה בשלוש ומדברים איתו בארבע). 

אני חוזרת אליה. היא מתעלמת מזה שלא דיברנו שנה ומספרת לי סוג של פרטים אינטימיים על החיים שלה. אני סוג של פסיכולוג לשימוש חד פעמי, אבל אני מרוצה מזה. בינתיים השכנה שולחת לי מיסרון, אם אפשר להשתמש בחניה ואני כמו פסיב-אגרסיב טוב, לא עונה והיא חונה בחניה שלי בכל זאת, בלי להשאיר פתק והשיחה עם הבחורה מתנתקת ואז אני מנסה להשיג אותה והיא גם מנסה להשיג אותי ובינתיים אני עובד ושותה קפה ושומע תקליט של התאומים (כן "חורפים שבעה" וכל הג'אז הזה). בינתיים הילד שהשכנה שומרת עליו משחק בסוג של "גיים בוי" במרפסת וקולות הפיצוצים מתערבבים בקולות של אושיק לוי, פופיק ארנון וחנן גולדבלט ששרים "פעם סדרו למתים הלוויות באמת/ פעם היו חברים נהנים מן המת" וגם היום כולם סוג של נהנו, מסוג של מת, בערך, אז למה שגם הנייר לא יהנה.