אכלת פלפל - שתה מיץ

אני פותחת את הבלוג הזה כי רק כאן אני יכולה לכתוב על הכלבה המטורפת, שהשכנה החדשה והמטורפת לא פחות, נעלה בבוקר בדירה הריקה והחדשה שלה, כי י"ל הוציא הוראה לא להשאיר את הכלבה (שמסוגלת לילל, לנבוח ולבכות במשך עשר שעות רצופות לפני שנגמרות לה הבטריות) לבד בבית כי "השכנים מתלוננים ולכולנו יש את אותו בעל בית וזה מסוכן - " למישהו ששוכר גם דירה וגם סטודיו באותו מקום.

הלכנו לישון בשתיים וחצי כי ג' חזר מהעבודה באחת וחצי ואז הלכנו לקנות מיץ. נורא דחוף מיץ באחת בלילה. סמכתי על זה שהשיפוצים בדירה השרופה שבבניין שלי, הסתיימו והותירו אחריהם בקרים נדירים של שקט, לאַלי שישנה בבקרים במקום בלילות - לא סתם אומרים שכל שעת שינה לפני חצות, שווה שעתיים אחרי חצות. לא הלכתי לישון לפני חצות כבר איזה עשר שנים.

השכנה החדשה והמטורפת גם השכירה את הדירה הישנה שלה, לאחת, מטורפת וקולנית לא פחות ממנה. מעין התגלמות אנושית של הכלבה שלה: כשהיא לא צועקת לעוברי אורח, היא צועקת לחתולים, לעציצים במרפסת או לשכנים שהם לא גברים ולא נשים – אנשים לימינאליים בשיא פריחתם הלימינאלית - שגם הם אוחזים בקול די צווחני. היא קוראת אחריהם –

"בנות! בנות! מה קרה? מי הרגיז אתכן?" – מי לא הרגיז אותן? אולי רק ראש הממשלה לוי אשכול המנוח ששוכב בקברו החם ולא מפריע לשלום הציבור ככלל ולשלום הטרסג'נדרים ברחוב בפרט –

"עומדת הסבתא קטנה וחיוורת/ מבלי להפריע את שלום הציבור" כתב אלתרמן והאמריקאית, בת שישים וקטנה ורזה וחיוורת, עם שיערות שחורות מדי ופרועות מדי, יושבת במרפסת ומאחלת שנה טובה בטלפון לכל העולם החופשי. ילד – תחכה שניה למטה, היא תסגור את הסקייפ ותיקח אותך לרקֵד במסיבת תפוזים.

אני לא יכולה בלי שינה. יותר מדי כלבים מסתובבים בשכונה הזאת - כלבים ושיפוצניקים, שני סוגי היצורים שאלוהים ברא בכדי שיתחילו להרעיש משבע בבוקר ועד בכלל. נו מיץ פור מי בשתיים בלילה יותר.