אני מנקה את האסלה. הטלפון מצלצל אחרי שבוע ללא שיחות. הסלולארי שבק ולקח לי כמה ימים לקנות חדש. חדש משומש. דור ראשון. איבדתי את המספרים של כולם וזה לא מטריד אותי. זה אמור להטריד אותי וזה לא. עכשיו שמישהו יתקשר אלי אני אצטרך לנחש אם זה מישהו שאני אמורה לחזור אליו. בחורה לא רצינית. משחק נחמד.

בחזרה לאסלה. הטלפון מצלצל. אבא. את המספר של ההורים שלי אני עוד מזהה. כשאבא מצלצל זה תמיד או בשורות לא טובות או שאמא שלי בחו"ל והוא משחק את התפקיד של "ההורה האחראי" שמתקשר פעם בשבוע לשאול "הכל בסדר? מה שלום ג'?". אמא שלי לא בחו"ל. סימן שמשהו קרה. הכל בסדר עם סבתא, אני שואלת בלב ונותנת לאבא שלי לגמור את הרוטינה של "אַלי, יש לי בשורה לא נעימה". הבשורה הלא נעימה הפעם היא שאח שלו התאבד. דוד מ' התאבד. "ידעת משהו מזה, אבא?". "זה לא לטלפון". לא לטלפון זה לא לטלפון במשפחה שלנו. אני אומרת שאני "מצטערת" ושיעדכן אותי ולא, אני לא יודעת באיזה שעה אחותי חוזרת מאילת.

האסלה עדיין פה. אחר כך אני עוברת לאמבטיה. יש הרבה סיפורים לא נעימים על דוד מ'. אלי הוא היה תמיד נחמד. הוא פעם נתן לי במתנה אפרוח. הרגשות שלי הם לא מאוד חזקים במקרי מוות של רחוקי-משפחה, למרות שרחוק המשפחה הזה היה חלק גדול מהילדות שלי. אני חושבת על סבתא, על בני הדודים מ' וא', על גרושתו הראשונה, על גרושתו השניה, על זה שבראש השנה אמרתי שאם אבא שלי שוב מזמין אותו "בטעות", אז אני לא באה, אבל זה רק בגלל שחיפשתי תירוץ לא לבוא. מחשבה טיפשית: אם אחרי שמתים יודעים הכל, אז הוא בטח פתאום יודע שלא אהבתי אותו, אולי רק שהייתי קטנה והייתה לו משתלה עם פינת ליטוף וארנבים. איזה ילד לא אוהב ארנבים.