אחותנו האבן

גם דברים שמותר זה כיף. כמו להסתכל על גורי עירום במקלחת. כמו לדבר רק על עבודה עם קיטי, שנשמעת עצובה ורגועה, אולי רק לאוזן שלי. כמה זמן לא הרגשתי את השלווה שמרגישים לאחר בכי וזה כי אני לא בוכה. בהלוויה של דוד שלי קצת ירדו לי דמעות אבל רק בגלל שההספדים של בני הדודים שלי היו רגשניים/מרגשים ואבא שלי גם הספיד, הספיד ועפעף במבוכה כאילו העפעפיים שלו הם עשי לילה גדולים עם חרדת קהל. כמעט אהבתי אותו באותו הרגע. הוא נראה כל כך פגיע שם מול הגופה הזאת שהייתה אח שלו.

אחותי בכתה יותר ממני (כולם בוכים יותר ממני, כאילו שאני אחותנו האבן מהשיר של אלתרמן - "ראי בת שלי, אחותנו האבן/ הזו שאיננה בוכה לעולם"). אחותי מררה בבכי. היא בכתה גם בהלוויה של סבתא מגדה, למרות שהיא ראתה אותה אולי רק איזה שלוש פעמים בכל החיים שלה. מה לאחותי ולה. "כולם סובלים מאהבה מאוד. תתחנני אלי היום בלילה. תבכי עלי הרבה" כך אביתר בנאי.

הזיכרון הכי חזק שלי מסבתא מגדה הוא שראיתי אי שם בילדות בגינת הבית שלה שני חלזונות מזדווגים ושהיו לה חלונות צרפתיים בבית של קרקע ואמרו לנו לא להיכנס מהחלון ובכל זאת נכנסנו כי אצל הדודים האלו היה מותר הכל, כמו אצלך קיטי. עד היום הדוד לא סובל אותי כי חשבתי שבבית שלו מותר הכל. זה היה נראה לי מוזר בתור ילדה, מבוגרים בלי התקפות זעם. האסוציאציה שעולה בי היא הסדרה 'החיים לאחר האנושות'. סדרה מטופשת בה מראים הדמיית מחשב של שונרים משוטטים בוילות ריקות ומעלות עשב, אבל לא עשב אדום כמו אצל בוריס ויאן. החיים לאחר הילדות. אף אחד לא צועק. אף אחד לא בוכה. השונר לא חושב על שום דבר. הוא מזנק על מה שפעם היה שיש ופותח את הארון, לראות הקלוּ המים או אם נשאר אוכל.