היום לא הצלחתי להתעורר. פועלת כל היום מתוך תחושת ערפול אקוטי. ערפל בראש כמו אחרי אלכוהול או במהלך מחלה. תחושה כמו שלפני הקפה של הבוקר, אחרי הקפה של הבוקר. מכאן נובע שלא אוכל לדבר עם אף אחד היום. הטלפון ישאר מושתק היום. פריבילגיה קטנה ומתוקה שלי. מכבסה קטנה ויפיפיה. תחושת זרות תמידית. צלילה. כמו שאחת מהאנורקסיות כתבה היום: קיבלתי הקלות של מפגרת עם תסמונת דאון ובכל זאת לא הלכתי לבית הספר.
לא הלכתי "לבית הספר" אבל עבדתי, נוגשת בעצמי. צריכה להעיף שני דד-ליינים היום, אוֹר אלס. כי מי אמר שמחר יהיה טוב יותר. אולי התפגרתי לנצח? תכננתי לעשות מרתון עבודה אבל בכל זאת יצאתי לחדר הכושר לחפש אחר הריכוז האובד, למצוא אותו ולהשליכו לפח. תוכניות הזבל זמרו לי בקולות מתוקים, מפתים: בערוץ הבידור תוכנית על ציד דוגמניות ובערוץ הביוגרפיות למטומטמים תוכנית תיעוד על נרקומנים ובערוץ הקומדיה איש משפחה. אז שכנעתי את עצמי שלעבודה אין תוחלת ובאמת, אפשר לבכות מרוב תוחלת, כפי שכתב אלתרמן, אז הופ לאליפטי. לקפוץ את עוד יודעת.
כשאני על האליפטי אני חושבת לעצמי שאלו הרגעים המאושרים ביותר של היום שלא יחזרו. לא יחזרו עד מחר. אינני נרקומן, אינני דוגמנית שניצודה ואינני פיטר, הדמות המצויירת מאיש משפחה. סתם אדם שנראה טוב בטייץ ומגפיים. השועל הפנימי שלו שמח בשעה שהאנדורפינים מחוללים בסינפסות הכבויות שלו את מחול ההודיה לשמש. תודה שמש.
כל היום כאב לי הראש ואז אחותי התקשרה. מתאמץ לבדר אותה. המאמץ ניכר בקול שלי. אחר כך אני הולכת להתרחץ. משפשפת את הגוף במברשת. חופפת את הראש. מתלבשת. מרגישה נהדר ואז אמא מתקשרת עם העבודה על הדרוזים. שואלת על הדרוזים ומדי פעם אומרת אז מה שלומך ורגע, יש לי עוד שאלה על הדרוזים וכאב הראש חוזר ובגדול כמו ידיד לא אהוב שמתיישב לך על קצה המיטה ואין לך לאן ללכת. כמוני שאני נוחתת עליך עכשיו, יומני היקר, קיטי היקרה, הורים נכבדים ואורחים מכובדים בדיבורים קטנוניים ובהבלי יום יום. פתאום שוב לא התעוררתי. הדרוזים של אמא הרדימוני. אנא העירוני לארוחה. שוב בא לי קפה והעולם הוא יותר מדי. מפגרת עם תסמונת דאון ובכל זאת בית הספר. קרא לאחראי בבקשה.
לא הלכתי "לבית הספר" אבל עבדתי, נוגשת בעצמי. צריכה להעיף שני דד-ליינים היום, אוֹר אלס. כי מי אמר שמחר יהיה טוב יותר. אולי התפגרתי לנצח? תכננתי לעשות מרתון עבודה אבל בכל זאת יצאתי לחדר הכושר לחפש אחר הריכוז האובד, למצוא אותו ולהשליכו לפח. תוכניות הזבל זמרו לי בקולות מתוקים, מפתים: בערוץ הבידור תוכנית על ציד דוגמניות ובערוץ הביוגרפיות למטומטמים תוכנית תיעוד על נרקומנים ובערוץ הקומדיה איש משפחה. אז שכנעתי את עצמי שלעבודה אין תוחלת ובאמת, אפשר לבכות מרוב תוחלת, כפי שכתב אלתרמן, אז הופ לאליפטי. לקפוץ את עוד יודעת.
כשאני על האליפטי אני חושבת לעצמי שאלו הרגעים המאושרים ביותר של היום שלא יחזרו. לא יחזרו עד מחר. אינני נרקומן, אינני דוגמנית שניצודה ואינני פיטר, הדמות המצויירת מאיש משפחה. סתם אדם שנראה טוב בטייץ ומגפיים. השועל הפנימי שלו שמח בשעה שהאנדורפינים מחוללים בסינפסות הכבויות שלו את מחול ההודיה לשמש. תודה שמש.
כל היום כאב לי הראש ואז אחותי התקשרה. מתאמץ לבדר אותה. המאמץ ניכר בקול שלי. אחר כך אני הולכת להתרחץ. משפשפת את הגוף במברשת. חופפת את הראש. מתלבשת. מרגישה נהדר ואז אמא מתקשרת עם העבודה על הדרוזים. שואלת על הדרוזים ומדי פעם אומרת אז מה שלומך ורגע, יש לי עוד שאלה על הדרוזים וכאב הראש חוזר ובגדול כמו ידיד לא אהוב שמתיישב לך על קצה המיטה ואין לך לאן ללכת. כמוני שאני נוחתת עליך עכשיו, יומני היקר, קיטי היקרה, הורים נכבדים ואורחים מכובדים בדיבורים קטנוניים ובהבלי יום יום. פתאום שוב לא התעוררתי. הדרוזים של אמא הרדימוני. אנא העירוני לארוחה. שוב בא לי קפה והעולם הוא יותר מדי. מפגרת עם תסמונת דאון ובכל זאת בית הספר. קרא לאחראי בבקשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה