על תעשיית ימי הכיף באירופה בין שתי מלחמות עולם

פתאום קלטתי ששכחתי להתקשר לאמא שלי ביום ההולדת שלה. קניתי לה מתנה, אבל. בניגוד לאחותי ש-"המתנה" שלה זה "יום כיף" שאף אחד, וזה כולל את אמא שלי, לא רוצה ללכת אליו. אחותי לא קולטת שאנחנו לא משפחה של יום כיף, יותר של שיבעות וימי שואה וכאלה. כל הארוחות נראות כמו איזה סרט של ברגמן, רק שבסרטים של ברגמן לשלד שמשחק את המוות יש אטיטיוד עליז יותר מלאבא שלי ולאמא שלי ולכלב החדש שלהם גם יחד. הכלב החדש שלהם אכל להם את כל הספות בסלון, אז קנו לו כלוב. נייס מוב.

בגלל "היום כיף", אחותי לא השתתפה איתי במתנה, אבל זה שונה משנים אחרות רק בזה שהשנה היא אמרה בפירוש שהיא לא משתתפת במתנה וזה בניגוד לשנים אחרות שהשתתפות שלה במתנה כללה "להגיד שהיא משתתפת במתנה" וזהו, כולל הפעם שקניתי לסבתא שני טלפונים אלחוטיים בזה אחר זה, כי אחד היה לא תקין ולא היה לי זמן ללכת להחליף אותו. אחותי שאלה גם את סבתא שלי, אם היא רוצה "יום כיף" וסבתא שלי אמרה שהיא כבר לא מסוגלת לצאת מהבית, אז אחותי השיבה ש-"שהיום כבר יש אוטו ואפשר להגיע לכל מקום". גם ב- 1925, השנה שסבתא שלי נולדה בה, היו רכבים והיה אפשר להגיע לכל מקום, רק ששתי מלחמות העולם הפריעו לאנשים לעשות ימי כיף. ככה זה היה במאה העשרים. נו "ימי כיף" פור יו. הייתי צריכה להרים טלפון אבל, לא יפה :-P.

הופעה מוקפדת

חזרתי מאימון ערב: התאמנתי כמו הבת השמנמונת של השכן שעומד במרפסת ומעשן כל היום כלומר לאט לאט, ופתאום איזו דקה או שתיים נמרצות בשביל הסיבולת לב ריאה. חשוב, סיבולת לב ריאה. החלטתי שזו הגירסא שלי לאימון פרצים, או משהו כזה. מאידך גיסא יכול בהחלט להיות שזה אימון מהסוג שעושה מי שאין לו בבית כבלים והוא רוצה לצפות ב-'סרוגים' עונה 3 ובדוני דארקו בפעם האלף.

תמיד יוצא לי לראות את אותו קטע בדוני דארקו שבו פטריק סוויזי משחק גורו מעאפן של סלף הלפ. אהבתי אותו יותר בסרט "נובאדי פוט בייבי אין דה קורנר" ונובאדי פוט בייבי אין דה קורנר אינדיד, אם היא יכולה לצפות ב-'הכל אנשים' על בן גוריון ולהקתו כשהמנחה של 'הכל אנשים', רק קצת יותר זקן ועם עוד קצת פחות שיער בתסרוקת, צופה באותו זמן במשדר ספורט במתחם הרמת המשקולות בין הנפה להנפה.

אנשים עסוקים מתאמנים באמצע הלילה וגם אַלי, שעכשיו כל החברים הגרפומנים של י' יודעים איך השירותים בבית שלה נראים וששמפו סירפדים באמת עוזר לשיער. נו שיט. תבואי כל יום. אין לי לא חברים גרפומנים ולא חברים נימפומנים, אבל היום הקיש בדלת צעיר ערבי, אחד מהפועלים (לא יודעת אם מהדירה של ש' או מהדירה השרופה) וביקש כוס מים קרים. ממש עונת הדובדבנים. אלא שאני עשיתי את הפרצוף העסוק שלי ואמרתי לו להשאיר את הכוס ליד דלת. בגללו הייתי צריכה לשטוף כוס. בקושי בגללי שטפתי כוס - בלעתי את הגרנולות עם הקפה.

עוד מעט הכנס. יש לי חולצה שעברה ניקוי יבש בארון וצריך למצוא טייץ שחור בלי חורים בארון. חשוב טייץ בלי חורים. מקסימום אקפוץ לאמריקן אפארל ואראה המון בנות קטנות ויפות שמנסות לכער את עצמן עם משקפי וודי אלן ותכשיטים זולים. אחותי אימצה את הלוק הזה בזמן האחרון. אני לא מספיק יפה בשביל לכער את עצמי, למרות שאתמול הסתובבתי כל היום עם משקפי "יאשק מהגטו" וכשג' בא הביתה הוא אמר שהוא שמח שהיה לו השכל להתחתן עם הארי פוטר. לא כל אחד מתחתן עם הארי פוטר. זה נדיר.

אין לי גם "תיק של בנות" ואין לי כוח לרכוש אחד, אבל היה לי כוח להחליף את הלק מסגול לוורוד. אנשים יצטרכו להסתפק בזה שבטייץ שלי אין חורים, כנראה.

בחזרה לעתיד

אני צריכה להתעדכן. כבר לא יודעת מה קורה. לדעת מה קורה זה פיצ'ר של תקופות אבטלה אצל אנשים עצלנים כמוני. זה שאני יודעת מה קורה בכל הבלוגים של כל האנורקסיות מוסיף לי נקודות רק במדד ביזאר 100, שזה כמו מדד תל אביב 100, אבל עם סוטים. מה, אני אדבר עם אנשים על הבלוג של נונה ועל זה שרענן שקד הזכיר את תום בטור שלו בידיעות אחרונות שקראתי בטל בייגלס כי ג' לא הסכים להביא לי את שבעה לילות? בא לי לכתוב פחחח, אבל אני לא פאקצה, אז אני לא אכתוב, אולי אני רק "ירשום". ליתר בטחון.

אז אני צריכה להתעדכן ולקנות תיק חדש וגם, גיליתי ששלחו לי דד-ליינים חדשים בכלל בשבוע שעבר, כי שוב לא בדקתי את המערכת. יש דברים שאתה לא רואה כי אתה לא יכול לראות ואז אתה עולה מהצלילה כמו מישהו שמוציא את הראש מהאמבטיה ורואה שהעולם כמנהגו נוהג ודברים התקדמו מאז שלא היית בבית שבתוך הראש שלך. המשפחה שלי זה רק חלק קטן מאוד מהמציאות, זה להתקשר לסבתא (בשאיפה) פעם בשבוע ולקבל מאמא טלפון פעם בשבוע ופעם בחודש לנסוע עם אחותי לבקר אותם. השאר זה השאר וזה הרבה. הרבה מאוד.

נולי היקרה, שקט בבקשה

י' תיארה בבלוג שלה כמה לא היה לה נעים בביקור בבית שלי + ביקורת ניקיון על השירותים שלי + על הצבע של הלק שלי + השמפו שלי + כישורי הכנת הקפה שלי + דרושים. אני לא באמת יכולה לכעוס על אופן כזה של העברת מסרים פסיבית-אגרסיבית, כי זה כמו שיובל המבולבל יעביר ביקורת על קלטות ילדים מעצבנות או שנולי מפרפר נחמד תעביר ביקורת על בובות שמדברות בקול צייצני. אבל זו סיבה טובה להפסיק את החברות שלנו. פירקתי חברויות עם אנשים מעניינים יותר בנסיבות קלות יותר.

משום מה הקלנדר שלי מלא השבוע, מה שמכריח אותי טו שייפ אפ במהירות וזה טוב. אני אוהבת את המצב נטול הקוראים של הבלוג - זה כמו קפה נטול קפאין, רק פחות מסרטן. ככה אני יכולה לעדכן 707 פעמים ביום בלי לחשוב שאני מטרידה מישהו.

זהו. לעכשיו.

אנשי המסיבות

י' - אולי אני סתם מסתכלת עליה כעל מראה מקטינה של עצמי. היה איזה קטע שסיפרתי לה שאמא אמרה שאני ואחותי לא צריכות לבוא לביקור בגלל יום ההולדת שלה, כי זו "מסיבה" ולא עושים "מסיבות" בזמן אבל ואחותי אמרה לה שהיא לא זוכרת אפילו מסיבה אחת שהתרחשה בבית שלהם אי פעם ואני אמרתי (בשתי שיחות נפרדות) שאנחנו מביאים עוגה, לא ליצן ובלונים. מותר לאכול עוגה באבל. עוגה היא המזון הרשמי של שִׁבעות. השכנים לא יריחו עוגה ויגידו שאבא שלי לא מתאבל על אחיו כראוי וירגמו אותו בקלטות של דודו פישר כשהוא ייצא להוריד את הפח.

אז לי' סיפרתי שאמא שלי אמרה שזה לא הזמן למסיבות וגם סיפרתי לה שאמרתי לאמא שלי שלא אמרתי שלום לאישתו של בן הדוד בהלוויה ואמא שלי אמרה שהלוויה זה לא הזמן להסתחבק - עוד אמירה תמוהה - ברור שאתה אומר שלום לקרובי המשפחה שלך בהלוויות. אז י' אמרה שלאמא שלי יש בעיה עם זמן, כי היא אומרת "זה לא הזמן" ושאמא שלי לא רוצה עוגה ביום ההולדת כי היא חושבת שלאנשים זקנים אסור להיות שמחים והפרשנות שלה הייתה כל כך אווילית, שהיא נראתה לי כמו פרודיה לא מכוונת על הדברים שאני אומרת לאנשים כשאני מקשיבה להם.

הקטע על המסיבה, מזכיר לי קטע של אריק ובנץ שאריק מחזיר צעצוע למקומו על המדף והוא מפנטז שבנץ ישוב הביתה ויעשה לו "מסיבה וחצוצרה" על זה שהוא עזר לסדר את החדר, ובסוף בנץ בכלל לא שם לב. ג' אומר שזו גם החשיבה שלי על דברים. שאני כל הזמן מצפה למסיבה וחצוצרה מאנשים. מאוד יכול להיות :-). תיאום ציפיות נחוץ כאן.

אני מותשת. אין לי כח לכלום: ההלויה שהייתה ביום ראשון; הנסיעה לבן הדוד שהייתה ביום חמישי; הביקור של י' ועכשיו, לנסוע לסבתא ואחר כך להורים ל-"מסיבה" הכי עגומה בהיסטוריה. אני צריכה לאסוף את עצמי, מהר. עכשיו. מהר. עכשיו. מהר.

הביקור ברחובות היה מתיש ומציף. היה לנו כיף ביחד, אבל אני חוששת שעשיתי רושם של טיפוס רגיש מדי עם לשון חדה מדי ונטיה חופשית להגזמות. שתיתי המון קפה. אפילו שם הכינו לי אספרסו כפול, כי מסתבר שלאישתו של הבן דוד, יש חנות לקפה וכשחזרתי העירה, באיזה עשר בלילה, קניתי עוד קפוצ'ינו חזק, שזו ההכנה הכי רעה ללילה מוצף רגשית, אבל בסוף הלכנו לישון בשלוש והייתי כל כך עייפה שנרדמתי מיד, לא לפני שביקשתי מג' שיביא לי כוס מים למיטה, כי הייתי מיובשת מכל הקפה. חוץ מזה היינו בדיקסי והיה כיף.

ג' אומר שלא יצאתי "פארש" מול בני הדודים, כי להגיד להם שכל המשפחה הזאת דפוקה זה מסר מנחם וזה שהם לא האמינו לי כי לא יכולתי להרשות לעצמי לתת דוגמאות, זו בעיה שלהם. סוף סוף שלטתי על מה שיוצא לי מהפה, כי יחסית לא נסחפתי בסיפורים. אני חושבת שקורותי ביום רביעי היוו הכנה לא רעה ליום חמישי. קשה באימונים קל ברחובות, אלא שלא היה קל ברחובות רק לא כל כך מפדח כמו שהיה יכול להיות כאשר אַלי המותשת מכסה על העייפות והרעב באספרסו כפול והיא פוגשת אנשים שהם גם קרובים וגם רחוקים בו זמנית והיא באמת טיפוס רגיש מדי עם לשון חדה מדי ובלי עור. בעיקר בלי עור.

אני צריכה לפגוש היום את י', כי לא להסכים להיפגש בפעם השלישית שמציעים לך, זה מגעיל אפילו בסטנדרטים שלי, רק שאני אף פעם לא מרשה לעצמי להציע שוב ושוב ושוב לאנשים דברים. י' היא כל מה שאני לא מרשה לעצמי להיות. כשאתה אף פעם לא בוחר, אלא נותן לאנשים לבחור אותך, זה מה שיוצא וזה לא נורא בכלל, רק נראה כך כשעייפים מאוד מהחיים, היקום וכל השאר.

Bigmouth Strikes Again

כשלתי בלשוני היום, יותר מדי פעמים: עם חמותי, עם הספרית ועם י"ל. איך אפשר להכשל בלשון עם הספרית? להשלים לה כמה פרטים על החיים של ש' שהיא לא ידעה. אני חושבת שאני אוגרת הרבה יותר מדי אגרסיות כלפי ש' בגלל השיפוצים הנהדרים בדירה שלה שבאים לידי ביטוי בקידוחים בלתי פוסקים למציאת נפט וגז טבעי בקירות - לפחות כך זה נשמע מהדירה שלי - משמונה בבוקר ועד חמש + פילרטוטים מהפועלים כשאני יוצאת מהדירה בפנים נפוחות משינה להביא קפה והדבר האחרון שאני רוצה זה לדבר. מותר לאנשים לא לרצות לדבר בבוקר, אפילו אם הנ"ל מתחיל בשתים עשרה. יש על זה סעיף באמנת ג'נבה, באמת.

לי"ל סיפרתי על דוד מ' והוא אמר שהוא מצטער ששאל מה שלומי כי סף הרגישות שלו נמוך בימים אלו והוא לא יכול לשמוע סיפורים כאלו, אז במקום זה דיברנו עליו כל השעה. איווררתי את האמפתיה שלי, במצג משכנע של הקשבה פעילה, שזה כמו הפסקה פעילה רק בלי ריקודי עם - שירות אַלי לגברים יפים ומיוסרים. במסגרת השיחה הזאת כיניתי את ש', "האנשים שגרים אצלך בבית" בעד זה שפחדתי שהחרצובות הפראיות ישתחררו בשנית, למרות שהוא הבטיח לי ש-"מה שקורה בסטודיו נשאר בסטודיו", אבל הסטודיו הוא מקום טוב להתאמן בלהתחיל לשלוט על הפה. מ-ע-כ-ש-י-ו.

שיחת טלפון מפתיעה

עשיתי את זה. התקשרתי לבן הדוד א'. אבא הופתע לטובה כשביקשתי את הטלפון שלו. מסתבר שאבא נסע לשם הבוקר באופניים. מחולון לרחובות ובחזרה. קטן עליו.

אני ובן הדוד א' מעולם לא דיברנו בטלפון, אז היה פה פוטנציאל מבוכה לא קטן. לי היה קראש קטן עליו לאורך כל הילדות שלי ואז, בחסות היחסים המעורערים בין אבא שלי לאחיו, הקשר התנתק. ראיתי אותו אולי ארבע פעמים בעשרים שנה האחרונות. בחתונה שלי דיברתי איתו. הוא אמר שהוא הופתע מזה ששמנו ג'טרו טול בתור שיר יציאה מהחופה וזאת הייתה השיחה האינטלגנטית האחרונה שניהלנו. עד היום.

בגלל שהייתי במבוכה, סיפרתי המון בדיחות. לא כל כך הולם לשיחה עם מישהו באבל, אבל בן הדוד א' הוא טיפוס ציני כזה ומגניב, אז הוא זרם. אמרתי לו שמכיוון שאנחנו בני דודים כבר כמה שנים, הגיע הזמן שאני אבוא לראות את הבית שלו. אף מילה על השבעה חוץ מ- "הלשינו עליך שאתה מתגלח" ו-"זה בסדר, אתה מדבר עם הצד האגנוסטי במשפחה" (אין כמו להשחיל את המילה אגנוסטי בשביל להעמיד פנים שאתה בן אדם סמי סמי אינטלגנטי).

השיחה איתו הוציאה אותי מסשן ארוך של רחמים עצמיים ואז גם ראיתי שמהכנס שלחו לי לאשר את מה שיהיה כתוב על התג - את זה בטוח לא עשו במייל מרג' ומזל שהיה לי השכל להדפיס מבעוד מועד כרטיסי ביקור חדשים, כי הקודמים נראו כמו כרטיסי הביקור של הזונות בבורדל מול גן מאיר :-). עכשיו הכל נורא סולידי, אם כי חיוור משהו ואני רק צריכה לחשוב מה ללבוש לכנס ומה ללבוש לביקור ברחובות ולגמור לראות את הסדרה הבריטית - אני חושבת שאוכל להתמודד עם זה :-).

Public Speaking

באמת אף אחד לא קורא פה. LOL.

אני רוצה לנסוע לבן הדוד א' לבד ברכבת, בלי הצל של אחותי. אני חושבת שתקשורת בלתי אמצעית עם הצד הזה של המשפחה יעשה לי טוב וגם יתקן את העוול שההורים שלי עשו שהם גררו אותנו אחרי ההלוויה לבית של סבתא, כי "סבתא יושבת שבעה בבית שלה", בעוד שהשבעה "האמיתית" הייתה אצל א' בבית. אני לא מוכנה להמשיך את המחנות שלהם. אבא של הילדים האלו התאבד, אני חושבת שעכשיו אפשר להתחיל להתייחס אליהם  וחוץ מזה אני מנסה להוכיח משהו. מעבר לדימוי שאבא הנחיל עלינו של ילדות "השמנת" האטומות - אני לא מאמינה שהם מאמינים לשטויות האלה. איזה ילדי שמנת יש בחולון בכלל -  ומעבר לדימוי של האחות הלא כייפית של בת הדודה י' שהיא גם יפה וגם מגניבה וגם "אוהבת להיות עצובה ושותקת" וכאלה. המון מעלות בבחורה אחת שאני אחותה הצולעת, תרתי משמע.

ראיתי אתמול סרט תעודה על פראן ליבוביץ שעשה סקורסזה. קראו לו 'Public Speaking'. היא כתבה כמה ספרים אייקוניים ועכשיו היא מתפרנסת מהרצאות. היא אמרה שהיא כל כך לא מפחדת מלדבר בציבור שהיא לפעמים נרדמת לפני הרצאות מרוב שעמום. היא אמרה שאת כל החרדות שלה היא מכניסה לתוך הכתיבה, שזה מה שאני עושה כרגע, דרך אגב, רק שלגב' ליבוביץ יש מליוני קוראים ולי יש רק קוראים אקראיים, או לפחות אני מעמידה פנים שהם אקראיים, כי לקורא אקראי יש סיכוי אקראי שיהיה לו אמפתיה אקראית אלי, בניגוד לאנשים אחרים, שהייתי מעמידה פנים שהם לא קיימים, אם הם לא היו חייבים לי כסף.

י' ניסתה להפגש איתי בהתראה של שעה, בזמן שאני תכננתי לשתות ארקפה ולראות סדרה בריטית על בחורה שנכשלה בחייה וחוזרת לגור עם ההורים ואחר כך ללכת לחדר הכושר, אז כמובן שלא הלכתי לפגוש אותה. יש איזה כנס מקצועי בראשון בנובמבר. אולי אעמיד פנים שאני פראן ליבוביץ לאיזה שלוש שעות ואסחוב את עצמי לשם, למרות שקודם אני צריכה לוודא שלא הזמינו אותי באמצעות מייל מרג'. קשה להיות אני, כל הדימוי העצמי הנמוך הזה שצריך לתחזק :-).

הכל בסדר

כשיש לאנשים שאני עובדת איתם משהו להוסיף לדברים שאני שולחת, הם מתקשרים מיד. כך שלמדתי לשנוא את הטלפונים האלו. אני קוראת להם: "מתקשרים לצעוק", למרות שהם מדברים בשקט ובנימוס. איכשהו, בגלל שג' קורא לכל חלון שקופץ במחשב ולכל מסך כחול של מוות, "המחשב צועק", גם אני התרגלתי לקרוא לכל סימן הכי קטן של חוסר שביעות רצון - צעקה. אולי זה הופך אותי לרגישה מדי. השפה מבנה את התודעה וכיוצא באלו.

י' מרגיזה אותי. היא כתבה לי מכתב על זה שהיא מרגישה לא רצויה בקשר: שאני עונה לה באיטיות למיילים, לא מגיבה לסמסים ולא יוזמת פגישות. בתגובה כתבתי לה מכתב ארוך שעליו היא השיבה שהיא אפילו לא זוכרת מה היא כתבה לי. זה קצת עלוב לדעתי. אחר כך היא כתבה לי כמה מכתבים, שעניתי עליהם מאוד מהר, כי נתתי לה את המייל העסקי שלי בתור פיצוי ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות באותו רגע, אז היא כתבה לי "את לא חייבת לענות לי כל כך מהר". וואלה, י', לא ידעתי שאת באה עם ספר הוראות.

השיפוצים בבית החדש של ש' לא נגמרים ואין לאן לברוח. אי אפשר לצפות שכל יום מישהו במשפחה שלי יתאבד ותהיה הלוויה :-P. בהתחלה היה נדמה לי שלקחתי את המוות שלו קשה, כי הייתי עצובה כל יום ראשון, אבל ביום שני הרגשתי כאילו זה מעולם לא קרה. בהלוויה פיתחתי התקפה של דימוי עצמי נמוך, כי היה נדמה לי שאוהבים יותר את אחותי. א' אמר לה: "תבואי ולא רק לשבעה" ולי הוא לא אמר כלום והייתה לי הרגשה שזה קשור לפסח שעשיתי עם דוד מ' ובת-הדודה ואני התנהגתי כמו מפגרת ואחותי - לא ואחר כך, אחותי באה להופעה של הבת דודה בקפה ביאליק ואני לא, כי אין לי פייסבוק ולכן היא לא הזמינה אותי. אבל אי אפשר שכל האנשים בעולם יאהבו אותך, במיוחד אם זה בהלוויה של אבא שלהם וקוברים אותו ליד הגדר והכל.

קרובים של אמא באו להלוויה. דודה ו' ניגשה אלי ואמרה לי במבטא סלובקי "כל הכבוד, כל הכבוד" שזה דבר מוזר להגיד לאחיינית שהדוד שלה התאבד. שאלתי "על מה?" ואז הסתבר שבן הדוד של אמא שלי, התפעל מזה שנשארתי רזה. הוא תמיד משווה אותי לבת שלו. כשבאתי אליהם, לפני שנתיים, הוא שאל אותי ליד כולם, "איך רזית?", ואני עניתי "חדר כושר", כי זו התשובה הכי קצרה והכי סתמית שגוררת הכי פחות בלבולי שכל נלווים. אז ישר הם התחילו להגיד לבת שלהם ליד כולם: "נרשום אותך לקאנטרי. נסיע אותך כל יום" - למרות שהיא בגילי, מסיעים אותה לכל מקום ומכל מקום. פעם יצאתי איתה לסינמטק ורציתי לחזור במונית, אז היא אמרה "למה מונית אם אפשר לקרוא לאבא שלי". דודה י' ראתה שמשפילים את בת הדודה נ' ואמרה "חדר כושר זה למטומטמים". אבל זה בסדר. בת הדודה נ' הפסידה מאז בכל המערכות.

אין לי איפה לכתוב ואף אחד לא קורא פה, אז זה בסדר. הכל בסדר.

אני מנקה את האסלה. הטלפון מצלצל אחרי שבוע ללא שיחות. הסלולארי שבק ולקח לי כמה ימים לקנות חדש. חדש משומש. דור ראשון. איבדתי את המספרים של כולם וזה לא מטריד אותי. זה אמור להטריד אותי וזה לא. עכשיו שמישהו יתקשר אלי אני אצטרך לנחש אם זה מישהו שאני אמורה לחזור אליו. בחורה לא רצינית. משחק נחמד.

בחזרה לאסלה. הטלפון מצלצל. אבא. את המספר של ההורים שלי אני עוד מזהה. כשאבא מצלצל זה תמיד או בשורות לא טובות או שאמא שלי בחו"ל והוא משחק את התפקיד של "ההורה האחראי" שמתקשר פעם בשבוע לשאול "הכל בסדר? מה שלום ג'?". אמא שלי לא בחו"ל. סימן שמשהו קרה. הכל בסדר עם סבתא, אני שואלת בלב ונותנת לאבא שלי לגמור את הרוטינה של "אַלי, יש לי בשורה לא נעימה". הבשורה הלא נעימה הפעם היא שאח שלו התאבד. דוד מ' התאבד. "ידעת משהו מזה, אבא?". "זה לא לטלפון". לא לטלפון זה לא לטלפון במשפחה שלנו. אני אומרת שאני "מצטערת" ושיעדכן אותי ולא, אני לא יודעת באיזה שעה אחותי חוזרת מאילת.

האסלה עדיין פה. אחר כך אני עוברת לאמבטיה. יש הרבה סיפורים לא נעימים על דוד מ'. אלי הוא היה תמיד נחמד. הוא פעם נתן לי במתנה אפרוח. הרגשות שלי הם לא מאוד חזקים במקרי מוות של רחוקי-משפחה, למרות שרחוק המשפחה הזה היה חלק גדול מהילדות שלי. אני חושבת על סבתא, על בני הדודים מ' וא', על גרושתו הראשונה, על גרושתו השניה, על זה שבראש השנה אמרתי שאם אבא שלי שוב מזמין אותו "בטעות", אז אני לא באה, אבל זה רק בגלל שחיפשתי תירוץ לא לבוא. מחשבה טיפשית: אם אחרי שמתים יודעים הכל, אז הוא בטח פתאום יודע שלא אהבתי אותו, אולי רק שהייתי קטנה והייתה לו משתלה עם פינת ליטוף וארנבים. איזה ילד לא אוהב ארנבים.

אכלת פלפל - שתה מיץ

אני פותחת את הבלוג הזה כי רק כאן אני יכולה לכתוב על הכלבה המטורפת, שהשכנה החדשה והמטורפת לא פחות, נעלה בבוקר בדירה הריקה והחדשה שלה, כי י"ל הוציא הוראה לא להשאיר את הכלבה (שמסוגלת לילל, לנבוח ולבכות במשך עשר שעות רצופות לפני שנגמרות לה הבטריות) לבד בבית כי "השכנים מתלוננים ולכולנו יש את אותו בעל בית וזה מסוכן - " למישהו ששוכר גם דירה וגם סטודיו באותו מקום.

הלכנו לישון בשתיים וחצי כי ג' חזר מהעבודה באחת וחצי ואז הלכנו לקנות מיץ. נורא דחוף מיץ באחת בלילה. סמכתי על זה שהשיפוצים בדירה השרופה שבבניין שלי, הסתיימו והותירו אחריהם בקרים נדירים של שקט, לאַלי שישנה בבקרים במקום בלילות - לא סתם אומרים שכל שעת שינה לפני חצות, שווה שעתיים אחרי חצות. לא הלכתי לישון לפני חצות כבר איזה עשר שנים.

השכנה החדשה והמטורפת גם השכירה את הדירה הישנה שלה, לאחת, מטורפת וקולנית לא פחות ממנה. מעין התגלמות אנושית של הכלבה שלה: כשהיא לא צועקת לעוברי אורח, היא צועקת לחתולים, לעציצים במרפסת או לשכנים שהם לא גברים ולא נשים – אנשים לימינאליים בשיא פריחתם הלימינאלית - שגם הם אוחזים בקול די צווחני. היא קוראת אחריהם –

"בנות! בנות! מה קרה? מי הרגיז אתכן?" – מי לא הרגיז אותן? אולי רק ראש הממשלה לוי אשכול המנוח ששוכב בקברו החם ולא מפריע לשלום הציבור ככלל ולשלום הטרסג'נדרים ברחוב בפרט –

"עומדת הסבתא קטנה וחיוורת/ מבלי להפריע את שלום הציבור" כתב אלתרמן והאמריקאית, בת שישים וקטנה ורזה וחיוורת, עם שיערות שחורות מדי ופרועות מדי, יושבת במרפסת ומאחלת שנה טובה בטלפון לכל העולם החופשי. ילד – תחכה שניה למטה, היא תסגור את הסקייפ ותיקח אותך לרקֵד במסיבת תפוזים.

אני לא יכולה בלי שינה. יותר מדי כלבים מסתובבים בשכונה הזאת - כלבים ושיפוצניקים, שני סוגי היצורים שאלוהים ברא בכדי שיתחילו להרעיש משבע בבוקר ועד בכלל. נו מיץ פור מי בשתיים בלילה יותר.