המצא "מנוחה נכונה" ורשום על זה פטנט

אני חייבת לשתף בשיחה שהייתה לי היום עם קופאית הקופה המהירה בסופר. ראשיתה של השיחה הייתה בשיחה של הקופאית המדוברת עם אדם מבוגר שעמד לפני בתור על חוסר נימוסין בחברה הישראלית שכולם, אבל כולם מנסים לחנך את כולם ומרוב מחנכים ומתחנכים נעשה פה לא נעים. אז הקופאית המשיכה את השיחה שהיא פתחה בה עם האדון המקשיש, עם שפחתכם הנאמנה ואנוכי אומרת לקופאית, שכל עין שלה מסתכלת למקום אחר בחלל הסופרמרקט: את יודעת מה אומרים "שני יהודים, ארבע דיעות", והקופאית עונה לי, שזה לא טוב שמלמדים ילדים בבית הספר כישורי חיים: "מלמדים אותם אני זה אני ואתה זה אתה ואחר כך הילד שלי חוזר מבית הספר ומכה אותי וכאשר נתתי לו דחיפה קלה בחזרה, השכנה ממול הזמינה לי משטרה ופתאום משטרה בדלת וגם אחד, קונה פה בסופרמרקט, נתן לילד שלו סטירה בשביל לחנך אותו ופתאום הילד הזמין עליו משטרה, כי מלמדים אותם בבית הספר "אני זה אני ואתה זה אתה", מבינה?". 

כן, מבינה. מבינה וקצת בהלם, לוקחת את עצמי לארקפה ומזמינה קפוצ'ינו לדרך, קצת ניחומי קפאין מכל האימהות המכות האלו שקפצו והתרגשו עלי בעת כעס גדול על הורי שלי. בעודי יושבת בבית וכועסת, אבל גם עובדת ומטפלת בבוציק ומנקה את הבית, אחותי קופצת לביקור בלי להודיע כי התקלקל לה הסמארטפון ואני בפיז'מה אחרי מקלחת חמה. אחותי אומרת לי שאני נראית מאוד כועסת והיא אומרת לי תשמעי, סטרוץ, אני יודעת שכל החיים לא תיקפו אותך ואמרו לך שכל מה שאת כועסת עליו מעולם לא קרה ואני לא רוצה להעציב אותך, אבל אני לא יכולה להכיל עכשיו את הכעס שלך כי ההורים נורא טובים אלי ונורא עוזרים לי, אז אני אומר "בסדר גמור" ועוצר עצמי ("אבל אני בעצמי עצרתי ודרכתי על גרונו של שירי") ושוב נעשה לנו כיף וזה היה ביום שני בערך. 

אני מרגיש אבל, שאני לא עושה שום דבר רע, רק יושב בבית ומעט כועס ונשאר תמיד מאוד מנומס להורים שמתקשרים פעמיים ביום בערך: "כן, אבא. לא, אבא. בוציק בסדר גמור, אבא. גורי בסדר, תודה על הד"ש. נראה אותכם ביום שישי. כן, גם אני מתגעגעת נורא" – מתגעגעת נורא לבית הקודר והחשוך שלכם עם נביחות האימים של הכלב שמפחד מהאמסטף של השכנים שנובח עליו במדרגות. תארו לכם סלון רחב ידיים וחשוך ונביחות גיהנום של כלב ואבא שלכם אומר "ישראל היום זה עיתון שהעם אוהב. אסור לעצור את ישראל היום ולפגוע בחופש העיתונות" או "הרב זמיר אמר אתמול בערוץ ההידברות...".

אז אתמול ההורים של גורי, שבכלל לא יודעים מה הרב זמיר אמר אתמול בערוץ ההידברות, באו לבקר והביאו לבוציק לול יותר נוח ובלנדר לטעימות וסירים בשבילי וישבנו ושוחחנו שיחה נעימה בסלון ואז אבא שלי מתקשר ואחר כך אמא שלי מתקשרת והיא שומעת שיש אצלי אנשים ואני לא אומרת לה כלום, עד כדי כך כבד ביננו משהו כי אבא שלי אמר לי "לא איכפת לי אם את לא באה לבקר. אני יודע שאהבה אינה נמדדת בביקורים. מה שחשוב לי זה שתמיד ישרור ביננו כבוד" כי הוא בפניקה מזה שאחותו צועקת על סבתא שלי "את שקרנית! את שקרנית!", עד כדי כך בפאניקה שהוא אמר לי שאם אי פעם אני אדבר אליו לא בנימוס שהוא יהיה זקן הוא "יגרש אותי מהבית בכוחותיו האחרונים ואז יתאבד"  ולא נעים לי שאני מכייפת עם החמים שלי, בזמן שההורים שלי יושבים בבית ומנסים את הסמארטפונים הראשונים שאי פעם היו להם בכל החיים.

"אז מה אמא? עברתם לגולן? אבא קנה לך סמסונג גלקסי? תתחדשי. נתראה ביום שישי" ואז אני חוזרת לשיחה עם חפציבה (נניח שקוראים לה חפציבה) אמא של גורי והיא שואלת אותי על י"ר ולמה ביטלתי את העדכונים בפייסבוק ממנו ואני אומרת "כי זה מכאיב לי חפציבה. י"ר שבר לי את הלב" ואז אני מתחילה לספר לה על הנסיעה לוונקובר וחפציבה מספרת לי סיפור ארוך מהעבודה שלה וטוב לי איתם כי איכשהו פתאום פרצה ביננו סוג של אהבה ואני משמיעה שירים מהרשימה שלי ביו-טיוב וחפציבה אומרת "איזה שירים! איזה שירים!" במקום שאבא שלי אומר "תחלישי בבקשה את המוזיקה היא עושה לי חור בראש. מדוע אינך משמיעה לבוציק מוזיקה קלאסית?" ואז אמא שלי אומרת "בקול המוזיקה משמיעים גם שירים בערבית!" ואני אומרת "כי זאת מוזיקה ערבית קלאסית, אמא. זאת מוזיקה ערבית קלאסית" 

והיום אני משמיעה לבוציק קצת זוהר ארגוב וקצת מתי כספי וקצת הגבעטרון, כי הכי חשוב זה להשמיע לילד מוזיקה שאוהבים וחוץ מזה זוהר ארגוב הוא מוזיקה קלאסית בהגדרה ופתאום אחותי שוב מגיעה ואחותי אומרת "איך אני אוהבת את אילן פלד" ואני אומרת "גם אני. אני בכלל הייתי רוצה להיות אילן פלד כי הוא עושה מה שהוא רוצה" ואז אחותי אומרת "את יעל פוליאקוב, את לא אוהבת, נכון?" ואז אני אומרת "גם את יעל פוליאקוב אני אוהבת" ואחותי אומרת לי "למה את מדברת בכזאת התלהבות?" (ביום שני היא אמרה לי "למה את כועסת? למה את כל כך כועסת?") ואני מתפרצת ואומרת "גם את זה אסור לומר?" ואחותי אומרת "מה? מה את רוצה?" ואני אומרת "כלום. לא אמרתי כלום" ומכינה לשתינו קפה.

חייב אדם לדעת שאם יכרע ויפול, ראשון יבעט בו אביו. שנית תבעט בו אימו ואז אחותו תבוא ותגיד "זה לא נעים לי סטרוץ. להכיל את הכעס שלך. את יכולה להכין לי קפה?" והקופאית הפוזלת בסופרמרקט תאמר שהכל זה בגלל שאני זה אני ואתה זה אתה וחבל שלימדו את זה בבית ספר למשטרה, שפעם לא הייתה מגיעה לבתים של אנשים. זה כמו שאני וגורי ראינו סרט מפחיד על רצח אסף שטיירמן ואז פתאום נשמעו דפיקות קשות בדלת ושאלנו "מי זה?" ואמרו "המשטרה" ופתחנו עם הבריח ושאלו אותנו "מתי בפעם האחרונה ראיתם את השכנה? מישהו התלונן על כלב נובח. תודיעו לה בבקשה שהמשטרה הייתה פה" ושלחנו לשכנה סמס והשכנה אמרה

 "את מבינה שאני או את לא יכולות להזמין משטרה לכלב נובח, רק השוטר לשעבר שהוא השכן מלמטה יכול. הוא מחייג למספר אחר, לא ל-100" ואני אמרתי "כן, הוא הזמין משטרה להייל היטלר" והשכנה אמרה "באמת?" ואני אמרתי "כן" והשכנה אמרה "את יודעת שהוא מפגר, הייל היטלר" אז אמרתי לה "כן, אבל הוא לא סובל" אז השכנה אמרה "אל תדברי איתי על סבל. עכשיו מישהו הטיף לי לא להרדים את הכלבה ואני אומרת לה "אל תרדימי את הכלבה" אבל לי קל להגיד כי אני לא מנקה אחרי השתן שלה (רק שומע את הבכי הבלתי פוסק של הכלבה ואת השכנה צורחת על הילדה שלה "את הורסת לי את החיים! את הורסת לי את החיים!"). בבקשה אל תרדימי אותה. בבקשה.  "אני מרדימה אותה ביום שני" אומרת השכנה "ואמרתי לווטרינר לא לוותר לי הפעם" וביום שני היה שקט בבוקר והתחלתי לבכות בעד הכלבה תוך כדי שאני מאכילה את בוציק ואז בערב שמעתי נביחות וקפצתי ואמרתי לגורי "טרונצ'ו חיה!" ולואיס קרול כתב בעד הקופאית ובעד השכנה (סתם, הוא כתב את זה כפרודיה על שירים סנטימנטליים שכתבו לילדים במאה התשע עשרה):

גדפי בזעם את ילדך
על כל עיטוש, סנוקרת!

הוא מכוון את זה נגדך,

אין לו סיבה אחרת!

ובכל פעם השכנה שואלת אותי אם להרדים את הכלבה ובכל פעם אני אומר לה לא ופעם השכנה שאלה אותי "מדוע ההורים שלך לא הפילו אותך" אז אני אומר לה "כי שיתוק מוחין מתרחש בלידה. זו תקלה בלידה. לא רואים אותה באולטראסאונד וגם לא היה אולטראסאונד אז" ופעם שאלתי את גורי, כי לא עשינו בדיקת מי שפיר "ומה אם לילד יש תסמונת דאון?" וגורי אמר "וכי ילד עם תסמונת דאון הוא לא ילד?" ובעבור זה כתבתי לגורי שיר ולא הראתי לו אף פעם:

היקום המציא אותי
אחר כך זכויות הפטנט שלו פקעו
ושיכפלו אותי גנרית
והייתי לאדם בלא תכונות כלומר למראה כלומר לחלון כלומר לשער
ולא ידעתי למה הפיזיקה היא המטפיזיקה
ואיך אור הוא גם חלקיק וגם גל
כך ששוטטתי בעולמות כפולים
בהם כל אפשרות הייתה ריקה
עד שבאת אולם בעולם אחד לא באת
ונשארתי משוטטת על שפת המים
עד שנעצרתי כמו שעון חול מקולקל
שאינו מורה עוד את השעה אלא רק כמה חול עוד נותר בו
ואלוהים לא קיים בי את הבטחתו
ונותר להסתיר פניו כמו חתול עקשן

ושיר שכתבתי בחצי הלצה בכדי לא לגמור במשהו מבאס:

כשתוקי כשתוקי מלכתי על פרג
ברדת עיקש לממלכת השאול
למצוא שם סוכר שרוכב על צנצנת
למצוא שם עיתון על ספסל מאתמול
אם תבוא ותגיע תבוא ותגיע
באוטובוס קו מספרו הוא חמש
תרד לביתי ותזכור שהדרך
שקטה וצנומה והיא אין פה מה יש
היא מנהרה ששקט שורר בה
חתולה חתולה אמרי שאולי
עבור נעבור בה עבור נעבור בה
במרכבת זהב כלומר פח עור ובלאי