קדש ורחץ, כרפס יחץ!

החלטתי שדי לקורבניות, והתקלחתי עם דלת סגורה (!) ותנור אמבטיה דולק (!) גם כשגורי לא היה בבית. באלוהים, בוציק הוא לא עובר, הוא יכול להישאר לבדו בחדר כבר. בתמורה, בוציק נרדם וישן כמו תינוק. או אז, לבשתי את פיז'מת סנופי שלי ונכנסתי גם לישון לבד (!) במיטה הזוגית. אמא ישנה ובוציק ישן, עד שבאו רבנן ואמרו שהגיע זמן קריאת שחרית כי כבר חמש אחרי הצהריים. 

היום בכלל קמתי בארבע בבוקר, כי גורי יצא ליום כיף מטעם העבודה והפסדתי את הביקור היומי בסופרמרקט ונאלצתי לקנות לחמניות במאפיה שנפתחת בשש (מאוחר בטירוף, לא?). במאפיה שנפתחת בשש, אישה אחת ("גרה בתוך אבטיח גדול נורא". לא, סתם וחבל שכך) שמה לי יד על הכתף כי היא ראתה שהתלבטתי בנוגע לבייגל והיא אמרה לי "זה באמת נראה טעים". 

ורציתי לומר לה: "אל תיגע פן תיפגע", כי למה את נוגעת בי, גברת. מה הפרובוקציה? שהסתכלתי על בייגל? ואם הייתי מסתכל על רוגלעך או בורקס? היית מנשקת אותי בפה ואומרת לי "הי איש, יש לך טעם של בפלות לימון?" ואני לא איש, אני אמא של בוציק וזה כואב לי שאני לא יודעת להכין לא קיינדלעך ולא קרפלעך ולא צטעלאך (הנ"ל מאנשי שלומנו).