יצאתי מהמרמר. כמו שגורי אומר "מי האיש/
החפץ חיים/ אוהב ימים/ אוהב ימים/ לראות טוב/ נצור לשונך מרע/ ושפתיך מדבר
בירבר". זה לא טוב לדבר בירבר ולהיות מירמר. לא יוצא ממך שום דבר טוב. הכעס
אוכל בך ואתה כמו הסנה שאיננו עוכל. מוטב שתשיל נעליך מעל רגליך ("מוטב כבר
שנלך בגדולות" מי כתב? יונה וולך, אולי? לא, דוד אבידן), עשיתי ספונג'ה. ואני
אומר זאת בתור עבד שנרצה, כלומר התרצה. אם אני והורי נתונים בדיאלקטיקה של האדון
והעבד ואני מבקש מהורי הכרה אזי, ראשית, בסוף (ראשית בסוף? אילו עוד שגיאות רשלניות
תהיינה בפוסט? חכו בסבלנות ותראו) ההורים שלי יתנו לי הכרה ושנית, יש לי עבודה (פנימית
לעשותה ו) להשתחרר באמצעותה. בכל המקומות בהם אתה עבד, זה טוב מאוד, כי העבד יכול
להשתחרר מהאדון והאדון קשה לו להשתחרר מהעבד.
וחוץ מזה, צ"פ (צ"פ טוען שמדבר דרכו
משהו. נשאיר זאת בתור שאלה פתוחה, כי הדבר רב הידע ביותר שאתה יכול לומר הוא
"אינני יודע" ובכן, אינני יודע) אומר שאם אתה מסרב לקבל מהוריך, אתה
משול לאדם במסיבת חתונה שבא מלצר ומציע לו כוס יין והוא מסרב. אחר כך, בא מלצר אחר
ומציע לך כוס בירה ואתה מסרב. אחר כך, בא מלצר ומציע לך כוס תה ואתה מסרב וסופך
שנותרת בצמאונך ("ומר לי מר לי בפה/ כמו עץ השדה כמו עץ השדה" כתב נתן
זך ואפילו אני (אפילו אני. אני שאינני יודע) יודע את המקור כי בספר דברים כתוב וכי
האדם עץ השדה? כלומר אין להרוג אדם סתם, כי אם כורתים את הגזע שלו הוא לא יצמח
מחדש) ותהא חוטף מן השמפניה המובחרת של החתן והכלה ואריך פרום אומר שהאנרגיה של ההורות
היא אנרגיה של נתינה וצ"פ אומר שתמיד האנרגיה של ההורים, בהיותם הורים, היא
של נתינה, גם אם הנתינה היא נסתרת ואם נדמה לך שלא נותנים לך, סימן שלא נותנים לך
מה שאתה מבקש, אולם תמיד נותנים לך משהו ואפילו יהא זה משהו אחר (אחר ממה שאתה
מבקש).
אז הזמנתי את אבי ואבי במקום "לצאת למרחקיו
המוזרים" ("אבי פתאום מכל החדרים/ יצא למרחקיו המוזרים" כתב יהודה
עמיחי בשיר "מות אבי" ואני משתמש בזו כמטאפורה לריצה ועוד כתב עמיחי בשיר
"ואלוהים בא כמו טורח/ תלה את מעילו
על וו ירח" ומישהו באתר דתי תיקן את "כמו טורח" ל- "כמו
אורח" וחטא לכללי הציטוט הנכון וגם באופן כללי) בא לביתי ושמר על בוציק באופן
מעורר השתאות והוא לקח אותו לגן מאיר ("אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע
הרף/ נטייל ידידי בשבילי גן מאיר/ נשענים על מקלות לעת ערב" כתב אלתרמן בשירו
על גן מאיר שקוראים לו אולי "גן מאיר בתל אביב" כך נדמה לי) ולא רק גן
מאיר מוזכר אצל אלתרמן, גם רחובי הקט וגם המשעול אשר מוביל אליו מוזכרים ב-
"סוף דבר" של יעקב שבתאי, הספר ממנו אמסטרדם נתגלית כעיר קודרת ומשעממת
לעיני הגיבור הקודר והמשועמם, שתקפה אותו בגיל ארבעים, חרדת המוות. להגיד לך שבוך כתב
שהמוות אינו אלא אבסורד? ואיך בוך יודע? אינני יודע. אינני יודע.
מקורות (חוץ מאלה שהזכרתי בגוף הפוסט):
Cosmic
Consciousness: A Study in the Evolution of the Human Mind
(1901)- a book written by Richard Maurice Bucke, a Canadian psychiatrist.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה