למי שייכות העיניים הכי כחולות

היום הלכתי לראות את רופאת המשפחה עם העיניים הכי כחולות בקופת חולים, שחזרה מחופשת לידה והיא רזה ויפה מתמיד. ד"ר ש' שהחליף אותה בזמן חופשת הלידה, היה מן סבתא כזו למרות היותו צעיר ממני. פעם הוא שוחח איתי במשך חצי שעה על למה אני מוכרחה תור לגסטרולוג וכשהוא נכנס לתפקיד הוא התקשר אלי ונשמע כל כך סמכותי, עד שכשראיתי אותו נורא התאכזבתי, כי הוא נראה כמו "טנצר המניאק" מ- "שמש" שהיה המורה שלי לתיאטרון בתיכון (אמיתי לגמרי) וכשהוא שאל אותנו פעם מה למדנו מהשיעור אמרתי לו "כלום" כי הוא נתן לי 60 על זה שבעבודת גמר העתקתי את הכריכה האחורית מאת מנחם פרי על המחזה "חפץ" (לא היה אז ויקיפדיה, כן?) ולדעתי היה מגיע לי לפחות 70 על התחכום, כי העתקתי את פרופ' מנחם פרי ולא את "דובשני" או איזה תקצירים אחרים לספרות, שאבא שלי היה קונה לפי הקילו בשביל לראות מאיפה התלמידים שלו מעתיקים.

אז אמרתי לה שאני חייבת לה תודה על בוציק כי היא זו שאיבחנה את הבעיה בבלוטת התריס, אז היא התרגשה מעט, בצורה קרת רוח ומרשימה ואז פטפטנו קצת (קצת מאוד כי היו אנשים בתור) על לידות. בחוץ חיכה איש עיוור (עם מקל והכל לא איש עיוור שקולע אל עפעפי השחר חתיכות פחם, בפראפרזה על אבידן או ממש ציטוט שלו. אין לי כוח לבדוק למרות שהספר נמצא ממש מאחורי) עם מקל עיוורים ארוך וניהל שיחה נחמדה עם אישה גיבנת, כאשר ממול יושב אדם שאמר למנהלת האדמיניסטרטיבית של המרפאה "שימי אטמי אוזניים" כשהיא הסבירה ממש בנימוס ובסמכותיות לפועלים שאי אפשר לקדוח במרפאה בזמן קבלת קהל (כמובן שהיא ענתה לאיש המעצבן: "אני יכולה לשים אטמי אוזניים, אבל הרופאה לא תשמע אותך ברעש הזה" וזה בהחלט סתם לאיש את הפה) ואז היא נתנה לי בדיקות דם וגם שאלתי אותה אם מולטיויטמין זה בסדר, כי אני לא אוכלת מסודר והיא צחקה קצת ואמרה שכן, אם לא חסר לי מדי ברזל והיא שאלה אותי איך הק' ואמרתי לה שבהיריון היה מאוד רגוע ועכשיו יצאתי מהתקף והיא אמרה "אוי" ולא נאום של חצי שעה על זה שאני צריכה רופא גסטרו.

הבית מרקחת היה מפוצץ באנשים ודילגתי עליו לעבר הסופרמרקט. בקופה, הקופאית ד', שאלה אותי אם כבר חשבתי על הכרטיס של הסופרמרקט ואמרתי לה שלא, אבל שאם אעשה זה יהיה אצלה. אני ממש מחבבת את הקופאית הזו. אני זוכרת את הימים הראשונים שלה, בהם היא הייתה מפוחדת ומתלוננת לי על דברים (סתם כי אני בחורה אמפטית), אבל היא לא זוכרת אותי. שאר הלקוחות שזוכרים אותה הם גברים בגיל העמידה עם חוש הומור מפותח יותר או פחות שהעדינות שלה מגניבה אותם. הנימוקים שלה לכרטיס היו מאוד אינטלגנטיים, עד ששאלתי את עצמי למה היא לא עובדת בתור מינימום מזכירה או באק אופיס או משהו. למה היא חייבת לעבוד בעבודה האיומה הזו שעושה ממך מן רובוט קופה משוכלל + איש מכירות דרג ז'. באמת, או שאני רובוט או שאני איש מכירות, זה שני הלכי רוח שונים לגמרי וזה לא יפה לכפות אותם על אותו אדם באותו הזמן. 

ביום שישי, החברה של גיסי, הכינה לכל המשפחה ארוחה ממש נחמדה שהייתה בה גם כרובית מטוגנת ושניצלים. הבאתי לחברה של גיסי עוגות שמרים שאפתה ב' מטארט מן ורובין (נכנסתי לשם ושאלתי את ב' "מה אפית אתמול או היום?" והיא פשוט אמרה לי. כמה פשוט ככה קל) וחברה של גיסי, א', אמרה שאלו עוגות מאוד מושכות ושאפילו שקית הנייר החומה מגרה אותה וזה היה כיף, כי פחדתי שאף אחד לא יגע בהם בגלל אנטגוניזם ובסוף כולם טרפו אותן. אחד התאומים של גיסתי נגע בכל האוכל בשביל להסביר שהוא לא אוהב אותו וכשהוא נגע בכרובית המטוגנת, הוצאתי חתיכות כרובית שהוא נגע בהן (שתיים במספר) מחוץ למגש ואף אחד לא אמר כלום, לא לי ולא לו, כי הם לוקחים בקלות דברים. כולם התלהבו מבוציק, שהתלהב מהם בחזרה ואז מאוחר בלילה (נשארנו שם עד חצות), בוציק חירבן על כל הבגדים שלו שלשול ואחרי שגורי החליף לו הוא חייך שבע רצון וקרא בקול "לאלו!", אז אמרתי לבוציק שאני מעדיפה "אקרון!" (שזה מה שבוציק אמר ביום חמישי באמבטיה) כי זה יותר נקי מלאלו, וביום שבת אמרתי לו שלאלו עושים רק לאבא ובתמורה הוא עשה באמת "לאלו" רק לאבא, אבל את אמא הוא הדביק בלאלו ועכשיו שנינו עושים קקי צהוב, רק שבוציק כבר הבריא ולכן אמא הלכה לבד לד"ר ס' ובוציק ביטל לעצמו את התור לד"ר ג', כי לא היה לו "לאלו" כבר יומיים, תודה לאל.

ובבית של חמתי, ישבנו בחדר של גיסי ודיברנו עד אמצע הלילה ומישהו, לא זוכרת מי אמר שזה "החדר של המאגניבים" והיה לי נורא כיף וחפציבה תפרה לבוציק כובע באוברלוק שלה.