אם בלילה

עלה לי תיאור קצת שנון מדי לאחד הספרים שאבא שלי כתב: "מעשיית מוסר על אישה שבוגדת בבעלה, המשתלב בסיפור של גבר הבוגד באישתו פלוס דמות של אדם שזכה בלוטו ומשתמש בכסף בשביל לקנות לכל הדמויות מדי פעם פחיות שתיה". בעיני אבא שלי "פחית שתיה" זה פינוק לא נורמלי. בעצם אני גם חושבת שהוא היחיד שאומר עוד פחית שתיה במן הדגשה כזו, אולי כי זה היה חידוש לא נורמלי בזמנו.

הזיכרון שלי מהפחיות האלו הוא שאבא שלי לוקח אותי איתו ליום של הצגת הסיום בתיכון שאותו הוא ניהל והיו שם המון ארגזים עם, תנחשו, פחיות של קוקה קולה. כל תלמיד קיבל לכבוד המסיבה פחית של קוקה קולה ואני בתור ילדה, של הורים שלא סועדים בחוץ וממעטים בקניות ספוטניות מסיבות כלכליות מוצדקות בהחלט, נגנבת על הארגז הזה ומבקשת אחת ואבא שלי אומר שאני יכולה לקחת פחית אחת אם אני אגמור את כל השתיה שבתוכה ואני לוקחת לי פחית (פחית שתיה!) ומתיישבת באמצע השורה האמצעית באולם הריק וצופה בחזרה הגנרלית של הצגת הסיום של כיתות י"ב. 

ויש לי גם זיכרון הפוך על פחיות מהבר מצווה של בן הדוד שלי, שאבא שלו התאבד לפני שנה בתליה. אבא שלו, דוד שלי, ערך את בר המצווה במסעדה מזרחית ששכנה בתחנת דלק. אני ובן דוד אחר שלי, ביקשנו פחית מהמוזג והמוזג הושיט לנו שתי פחיות ואמר לנו באדיבות ובחיוך גדול "שתו לרוויה". אז אני ובן הדוד שלי, שלשנינו היו יחסים לא תקינים עם ההורים מה שגרם לכך שהיינו מופרעים כשההורים לא הסתכלו עלינו – הוא פעם אמר לי "אל תצחקי עלי שאני מפחד מאמא שלי, כי את גם מפחדת מאבא שלך" ואני אמרתי לו שאין כזה דבר לפחד מאימהות. רק אבות הם מפחידים. אבל פעם שמעתי את אמא שלו מספרת לאמא שלי שאם הכתב שלו לא יפה אז היא קורעת לו את כל המחברת ואמא שלי סיפרה לאמא שלו, שאני לא סידרתי את החדר, אז היא העיפה לי את כל הדברים מהשולחן לריצפה, ושתי הגיסות היו מאוד מרוצות מעצמן על הילדים המחונכים שלהם - מצא חן בעיננו ה- "שתו לרוויה", אז שפכנו את תכולת הפחיות לתוך עמודי חניה שנצבו במתחם תחנת הדלק ורצנו לבקש עוד פחיות מהמוזג שאף פעם לא נמאס לו לומר "שתו לרוויה" ובאמת, העמודים באותו יום בתחנת הדלק הזו שתו לרוויה ועוד בלי שאף אחד זכה בלוטו.

בזמן שכתבתי את הפוסט הקודם ההורים שלי ניסו להתקשר פעמיים בטווח זמן של כרבע שעה. בסוף חזרתי אליהם ואמרתי שכן, אני לא מרגישה טוב ודלקת הגרון עברה גם לאוזניים, אז הם שאלו אם אני צריכה עזרה ואמרתי שלא, אז אבא שלי ביקש שגורי יבוא אחרי העבודה לאסוף את הרדיאטור שהוא קנה לנו ואמרתי שאני מעדיפה שגורי יבוא ישר הביתה ושמחר לא נבוא לבקר, בגלל השפעת. לפני שחזרתי אליהם התקשרתי לגורי לעבודה ושאלתי אם הוא יכול לצאת מהמשרד עד שמונה בערב, כי אני לא שומעת כלום והעיניים שלי דולפות מוגלה והאף שלי נוזל ושורף ואני לבושה במיטב אופנת ההומלס המצוי עם בערך כל הבגדים שלי אחד על השני: שמלה תחתית ומעליה טריקו עם ציור של מיקי מאוס ועליה שאל בעיצוב דתי משהו וצעיף שסבתא שלי סרגה לי כשהייתי ילדה וכובע צמר מכוער במיוחד שקניתי בוונקובר וגורי הסכים לבוא הביתה וכשהוא בא, הלכתי לישון ובבוקר אמא שלי התקשרה ושאלה איך אני מרגישה ואמרתי שיותר טוב, אז אני שאלה אותי אם אני דוברת אמת ואמרתי לה "לא, אני משקרת" אז היא צחקה וביקשתי מגורי לשאול את אמא שלו אם אפשר לבוא לבקר אותם היום אפילו שאני חולה ואפילו שהיום זה לא תורם (ממש סברי מרנן נהיה פה) ואמא שלו צחקה ואמרה שבטח.

אז מה אני בא להגיד, שהורות היא ים של פלשבקים מהילדות.שלמה ארצי, משורר הסחיות הבלתי מעורער, כתב שהוא אקדח טעון געגועים ואני לא טעונה בגעגועים אני טעונה בסח'לה שנוזל לי מעיניים ומהאף ומהאוזניים. אז שאני קמה בבוקר אני לוקחת פד סטרילי וטובלת אותו במים רתוחים ומנקה את העיניים והולכת להתרחץ וחופפת את הראש בחדר האמבטיה המהביל ואז מתלבשת יפה ואוספת את השיער לקוקו סנופי ומכינה לי תה עם הרבה סוכר והרבה לימון.