לאבא שלי יש סולם

יותר מהפטריוטיות, המשפט: "זה היה בצחוק" הוא מפלטו של הנבל. למשל ועם הבית שלנו גרר אותי לפני חודשיים מהבית בצעקות, כי הפועלים שהביאו לי את האלפטיקל הוציאו מהמקום פס של מתכת מריצפת המעליל שלא היה מחובר לריצפה טוב, כי השכנה אירחה "מסיבת אימהות" ואחת משלושים העגלות שהוכנסו למעלית, עקרה חלקית את הפס ממקומו וועם הבית הדביק אותו בשנית עקום עם הדבק הפלסטי של הילדים שלו, מה שלא מנע ממנו לבקש ממני את התשלום המלא על הפס כסף. בתגובה הוצאתי לו מכתב (קרי כתבתי לו באותיות קידוש לבנה על פתק ושמתי לו בתיבת הדואר) שאני מוכנה, לפנים משורת הדין, לשלם חלק מהעלות של פס הכסף ולהתחלק במחירו עם השכנה, דבר שגרר את זה שועם הבית טען שהכל "היה בצחוק" וביקש שאני "לא אהיה כבדה" רק כי הוא גרר אותי מהבית אל מרחב הכניסה לדירה שלי וגרם לי להשאיר תינוק בן חודש עם שני פועלים זרים בבית (לא שאמרתי לו את כל זה. הוא ראה לבד).

פעם, כשהייתי ילדה, אחרי שעברתי שני ניתוחים בצינורות המובילים מהכליות אל שלפוחית השתן, שתיתי יותר מדי קוקה קולה אצל סבתא שלי והייתי צריכה באופן דחוף לשירותים. בתמימותי, ביקשתי מאבא שלי שיזדרז עם הנסיעה והוא צחק והאט בכוונה את האוטו מספר פעמים בכביש המוביל אל הבית ובלם בלימות חסרות תוחלת כך שהאוטו קפץ מעט תוך כדי שאני נוחתת על השלפוחית המלאה שלי ואחר כך כשנעלבתי, ההורים אמרו לי "לא להתנפח על אבא. הוא רק התלוצץ". הגיוני. תודה אבא, שחלקת עימי מעט את חוש ההומור שלך. אנשים כמוני, שחונכו בצורה כזו ולא השכילו לפתח עור מושכים אליהם בדרך כלל סאדיסטים, ויש לי הרבה מזל שפגשתי את גורי בגיל שמונה עשרה, כי הייתי יכולה לפגוש גם בן זוג מתעלל. פעם שאלתי את אמא שלי למה אבא שלי היה אומר לי בשלב מסוים בילדות שלי "עופי ממני, מסריחה", אז אמא שלי הסבירה לי שהייתי מסריחה ומה רציתי שאבא שלי יגיד. הגיוני. תודה!

ובנימה משועשעת יותר, כמעט נכנעתי שיהיה לי לייפסטייל כי רציתי משחת שיניים במחיר נורמלי ולא במחיר מופקע (עשרים ושלושה שקלים לקולגייט הכי רגילה שיש, תודה רבה, במקום שנים עשר ש"ח לחברי מועדון הלקוחות), אז נתנו לי למלא טופס בו אני מצהירה כמה אני מרוויחה, מה אחוז ההכנסה שלי מהכנסת כלל משק הבית, מה כרטיס האשראי היוקרתי (זה ציטוט מילה במילה מהטופס לא פרודיה!)ביותר שאני מחזיקה בארנקי ואם יש לי אוטו ודירה. בקיצור, אמרתי תודה אבל לא תודה וקניתי את משחת השיניים בסופרמרקט בתשעה עשר שקלים לשבעים וחמישה גרם (המחיר בחצי חינם: חמישה עשר שקלים למאה גרם). בתגובה, גורי אמר לי בפעם החמש עשרה יש לי איזה סניף דיסקאונט שאת רוצה ליד העבודה, אז אמרתי לגורי, גם בפעם החמש עשרה, כשאתה מסיים לעבוד בתשע בערב, אני מעדיפה שעד עשר תהיה בבית ואז בוציק, בתיאום מושלם, התחיל לבכות כי הוא נבהל מהרעש של האוטו זבל וגורי אמר: "אולי הוא רעב? אולי יש לו גזים?" ואני הסברתי לגורי שבוציק בוכה כי ניגשתי ללבוש את המעיל בכדי לרדת לזרוק זבל לפני שגורי יוצא לעבודה. חיי חברה עשירים יש לאמא של בוציק!

לקינוח, הנה אילן פלד, הגבר והשמלה:


<

המדריך לפיתוי מילפ במצב גסיסה מתקדם

לאמא שלי יש חוסר כבוד בסיסי לאנשים שבא לידי ביטוי בצ'יקלופים תדירים. הצ'יקלופ האחרון שבא כתגובה לזה שאמרתי שאני מאוד נזהרת מלהדביק את בוציק (אני אפילו מאכילה אותו עם מסכה של מנתחים) אבל אם הוא היה נדבק, הוא כבר היה נדבק (הוא לא נדבק), שהשפעת שלי היא "שפעת עם חיידקים מתחלפים" ובגלל זה פעם אני מרגישה יותר טוב ופעם פחות. אה, אמרתי בציניות, זה לא שהמערכת החיסונית שלי פשוט נאבקת באותם וירוסים ולפעמים ידה על העליונה ולפעמים לא? ואיך היא יודעת שזו שפעת מיוחדת עם חיידקים מתחלפים? כי היא באה לבקר אותי עם השפעת הזאת ונשקה אותי בלחי לפחות חמש פעמים בשביל להוכיח לי שהיא לא חולה, רק משתעלת.

פתאום כשהלכנו ברחוב גורי אמר שממש רואים ממצב השיער שלי שהייתה לי נשירה של אחרי לידה ושאני לא אוכלת כלום, אז אמרתי לו שאני רוצה לגלח את הראש ואם זה היה מבאס אותו מאוד, אז הוא אמר שלא, אבל המשפחה שלי תציק לי וחבל לו עלי ושהוא חושב שהרעיון שהשיער צומח טוב יותר אחרי גילוח הוא מיתוס ושאם אין לי כוח לאכול אז שאקח לפחות מולטיויטמין, אז אמרתי לו שזה לא שאין לי כוח לאכול אלא שקודם חשוב לי לדאוג לבוציק ואחר כך להשקיע את כל הזמן הנותר בעבודה בכדי לא לצאת פארשית, אז יוצא ששבוע כבר לא אכלתי (ביום חמישי למשל אכלתי מיני פיתה עם חומוס ושקית קטנה של במבה במילוי קרם) ולא ניקיתי את הבית.

אתמול במקום ללכת להורים שלי (אמרתי להם שאני נשארת בבית בגלל השפעת שלי) הלכנו לבקר את ההורים של גורי ואמא שלו הכינה במיוחד בשבילי מרק עוף ואני לא רוצה לכתוב שאמא שלי לא הייתה עושה את זה בשבילי כי זה כבר נשמע פאתטי ונזכרתי בסיפור על בן זוגה של אחותי שנעשה צמחוני בעקבותיה ומאוד רצה מהקציצות, אז הוא אמר כל הזמן "תנו בבקשה לסימבה מכדורי הבשר היפים האלו. סימבה רוצה כדורי בשר" (נניח לרגע שלכלבה של אחותי קוראים סימבה). – בבקשה, תנו לסימבה כדור בשר. דווקא אמרתי לאמא שלי שאני לא אוכלת עוף כי אני לא מבשלת עוף, אז היא הכינה לי קופסא מלאה בשניצלים ולקחה את הקופסא איתה לעבודה. עכשיו, אמא שלי לא מאמינה במקררים או בזה שאסור להקפיא ולהפשיר ואז שוב להקפיא ושוב להפשיר ושוב להקפיא ושוב להפשיר (משפט מפתח: "מיונז אף פעם לא מתקלקל"), אז כמובן שהשניצלים בקופסא היו מקולקלים אז פשוט הנחתי את הקופסא בעדינות בפח אחרי שהיא הלכה. סתם, אפילו את זה לא עשיתי. גורי שאל אם השניצלים מאמא שלי טובים ואז רוקן את הקופסא לפח ושטף אותה היטב כי כמו שסטנדפיסט אחד אמר כשאני רוצה לפתות מילפ, אני קונה המון קופסאות של טאפרוור.

אם בלילה

עלה לי תיאור קצת שנון מדי לאחד הספרים שאבא שלי כתב: "מעשיית מוסר על אישה שבוגדת בבעלה, המשתלב בסיפור של גבר הבוגד באישתו פלוס דמות של אדם שזכה בלוטו ומשתמש בכסף בשביל לקנות לכל הדמויות מדי פעם פחיות שתיה". בעיני אבא שלי "פחית שתיה" זה פינוק לא נורמלי. בעצם אני גם חושבת שהוא היחיד שאומר עוד פחית שתיה במן הדגשה כזו, אולי כי זה היה חידוש לא נורמלי בזמנו.

הזיכרון שלי מהפחיות האלו הוא שאבא שלי לוקח אותי איתו ליום של הצגת הסיום בתיכון שאותו הוא ניהל והיו שם המון ארגזים עם, תנחשו, פחיות של קוקה קולה. כל תלמיד קיבל לכבוד המסיבה פחית של קוקה קולה ואני בתור ילדה, של הורים שלא סועדים בחוץ וממעטים בקניות ספוטניות מסיבות כלכליות מוצדקות בהחלט, נגנבת על הארגז הזה ומבקשת אחת ואבא שלי אומר שאני יכולה לקחת פחית אחת אם אני אגמור את כל השתיה שבתוכה ואני לוקחת לי פחית (פחית שתיה!) ומתיישבת באמצע השורה האמצעית באולם הריק וצופה בחזרה הגנרלית של הצגת הסיום של כיתות י"ב. 

ויש לי גם זיכרון הפוך על פחיות מהבר מצווה של בן הדוד שלי, שאבא שלו התאבד לפני שנה בתליה. אבא שלו, דוד שלי, ערך את בר המצווה במסעדה מזרחית ששכנה בתחנת דלק. אני ובן דוד אחר שלי, ביקשנו פחית מהמוזג והמוזג הושיט לנו שתי פחיות ואמר לנו באדיבות ובחיוך גדול "שתו לרוויה". אז אני ובן הדוד שלי, שלשנינו היו יחסים לא תקינים עם ההורים מה שגרם לכך שהיינו מופרעים כשההורים לא הסתכלו עלינו – הוא פעם אמר לי "אל תצחקי עלי שאני מפחד מאמא שלי, כי את גם מפחדת מאבא שלך" ואני אמרתי לו שאין כזה דבר לפחד מאימהות. רק אבות הם מפחידים. אבל פעם שמעתי את אמא שלו מספרת לאמא שלי שאם הכתב שלו לא יפה אז היא קורעת לו את כל המחברת ואמא שלי סיפרה לאמא שלו, שאני לא סידרתי את החדר, אז היא העיפה לי את כל הדברים מהשולחן לריצפה, ושתי הגיסות היו מאוד מרוצות מעצמן על הילדים המחונכים שלהם - מצא חן בעיננו ה- "שתו לרוויה", אז שפכנו את תכולת הפחיות לתוך עמודי חניה שנצבו במתחם תחנת הדלק ורצנו לבקש עוד פחיות מהמוזג שאף פעם לא נמאס לו לומר "שתו לרוויה" ובאמת, העמודים באותו יום בתחנת הדלק הזו שתו לרוויה ועוד בלי שאף אחד זכה בלוטו.

בזמן שכתבתי את הפוסט הקודם ההורים שלי ניסו להתקשר פעמיים בטווח זמן של כרבע שעה. בסוף חזרתי אליהם ואמרתי שכן, אני לא מרגישה טוב ודלקת הגרון עברה גם לאוזניים, אז הם שאלו אם אני צריכה עזרה ואמרתי שלא, אז אבא שלי ביקש שגורי יבוא אחרי העבודה לאסוף את הרדיאטור שהוא קנה לנו ואמרתי שאני מעדיפה שגורי יבוא ישר הביתה ושמחר לא נבוא לבקר, בגלל השפעת. לפני שחזרתי אליהם התקשרתי לגורי לעבודה ושאלתי אם הוא יכול לצאת מהמשרד עד שמונה בערב, כי אני לא שומעת כלום והעיניים שלי דולפות מוגלה והאף שלי נוזל ושורף ואני לבושה במיטב אופנת ההומלס המצוי עם בערך כל הבגדים שלי אחד על השני: שמלה תחתית ומעליה טריקו עם ציור של מיקי מאוס ועליה שאל בעיצוב דתי משהו וצעיף שסבתא שלי סרגה לי כשהייתי ילדה וכובע צמר מכוער במיוחד שקניתי בוונקובר וגורי הסכים לבוא הביתה וכשהוא בא, הלכתי לישון ובבוקר אמא שלי התקשרה ושאלה איך אני מרגישה ואמרתי שיותר טוב, אז אני שאלה אותי אם אני דוברת אמת ואמרתי לה "לא, אני משקרת" אז היא צחקה וביקשתי מגורי לשאול את אמא שלו אם אפשר לבוא לבקר אותם היום אפילו שאני חולה ואפילו שהיום זה לא תורם (ממש סברי מרנן נהיה פה) ואמא שלו צחקה ואמרה שבטח.

אז מה אני בא להגיד, שהורות היא ים של פלשבקים מהילדות.שלמה ארצי, משורר הסחיות הבלתי מעורער, כתב שהוא אקדח טעון געגועים ואני לא טעונה בגעגועים אני טעונה בסח'לה שנוזל לי מעיניים ומהאף ומהאוזניים. אז שאני קמה בבוקר אני לוקחת פד סטרילי וטובלת אותו במים רתוחים ומנקה את העיניים והולכת להתרחץ וחופפת את הראש בחדר האמבטיה המהביל ואז מתלבשת יפה ואוספת את השיער לקוקו סנופי ומכינה לי תה עם הרבה סוכר והרבה לימון.

נולד בזמן הנכון

אני חולה והעולם מתנהג אלי לא יפה וכשאני אומרת העולם, אני מתכוונת ללקוחות ולהורים שלי ולא לקופאיות בסופרפארם או קופאיות בסופרמרקט, קבוצת ההתייחסות העכשוית שלי. לא שהתחלתי לעבוד בתור קופאית, אלא שאני פוגשת הרבה נשים שעובדות במקצוע הזה מתוקף טיולי בסנטר השכם השכם בבוקר ("השכם השכם בבוקר, יצאנו לדרכנו. יצאנו לדרכנו פצועים ונדהמים" - טוב, לא פצועים ולא נדהמים אלא לבושים מאוד יפה ובמצב רוח טוב).

מטיולי בסנטר בבוקר בבוקר, גיליתי שבסנטר בבוקר בבוקר יש מאפיה קסומה של אנשים להם הקופאית בסופר-פארם אומרת "תשלמי על החיתולים מחר" (באמת, התורה) אפילו שהלקוחה מוציאה מהארנק תשלום מדויק עבורם ושאפילו לשפחתכם הנאמנה (not), הקופאית בסופר מארקט עשתה שהחיתולים יהיו במחיר של ארבע במאה למרות שלקחתי רק חבילה אחת. במאפיה הקסומה של האנשים קיימות גם זקנות -  שאם המלפפונים "לא יפים" הבוקר, אז הן ניגשות למנהל שמוציא להם ירקות מהמחסן או מקבלות משלוח חינם הביתה בגלל ששכחו להזמין להם משהו -  כן, כולנו הבנים המועדפים של אלוהים (ו/או מנהל הסופר) מוקדם מוקדם בבוקר, במיוחד בדיזנגוף סנטר. פתאום ההומלסית שקונה לצידי שואלת אותי מה התחזית היום ואיזה צרפתי מבקש המלצה לחומץ או ישישה שואלת מהו התאריך על הקטשופ או ששואלים אותי איפה גרבי הנשים, אבל לא גרבי הניילון. כנראה שתל אביב היא מקום מנוכר רק החל מתשע בבוקר. כן, "משום שאין קשיות בפני ואין זעם/ בעיני שואלים אותי ברחוב,/ מה השעה? מה הדרך?" כתב עמיחי, ואני יודעת שאתם חושבים שאני פשוט נראית כאילו אני עובדת בסופר, אבל אני לבושה ממש יפה בזמן האחרון ולעובדי הסופר יש חלוקים ותגי שם.

אני לבושה ממש יפה בזמן האחרון כי סוף סוף למדתי להתלבש כמו אדם המכבד את עצמו ולא כמו איזה בולבול הקבולבול, כי אני בכל זאת קודם אדם ואחר כך אישה ואחר כך שוב אדם ואחר כך שוב אישה ואחר כך שפן חמוד, למבינים בלבד (כלומר גורי). הייה אדם בביתך ואישה בצאתך, בפראפרזה על האימרה האומללה של יהודי גרמניה בתחילת המאה ("היה בן דת משה בביתך וגרמני בצאתך" ואומללה כי אחר כך הם אמרו "שאו בגאון את הטלאי הצהוב". כן, אני קוראת עכשיו את חנה ארנדט - אייכמן בירושלים; דוח על הבנאליות של הרוע -  ממש כמו שהחייל נימרוד שמע ברגעי השלווה את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן על בובי מקגי) ולכן רכשתי שפע של גרביונים (כן, אכן) וגופיות כותנה ארוכות בעלות כתפיות מסוג ספגטי בשביל שישמשו כקומביניזונים, דבר המאפשר לי ללבוש בגדים עליונים במגוון אורכים. חוץ מזה שהחלטתי אסטרטגית להתלבש בסגנון "צנוע", כי זה מונע תשומת לב לא רצויה מגברים ומעודד תשומת לב נעימה מנשים. זה משדר משהו. בכל בוקר לוקח לי בערך שעה להתארגן, כי זה לא פשוט לגרוב גרביונים ולנעול מגפיים וללבוש שמלה תחתית ושמלה עליונה וז'קט וצעיף. פתאום נהייתי "גברת אחת מרחוב בצלאל" ואני לא מתביישת בזה, להיפך – "אני יוצאת ביום שמש לרחוב לטייל" וגם ביום גשם.

אז אני חולה: יש לי דלקת גרון, שפעת ודלקת אוזניים וזיהום בעיניים שנגרם מזה ששפשפתי עין אחת עם ידיים מלאות בקרם לחות ואז קינחתי את העין עם טישו אקליפטוס (בכל זאת בולבול הקבולבול, מסתבר)וכרגע אני לובשת שלוש שכבות וחובשת כובע צמר. ההורים שלי נורא מנג'סים בטלפון מאז שאני "מקוררת" וכבר הבנתי שהם לא באמת רוצים לעזור עם בוציק אלא לנהל רושם מבחינת האגו שלהם שהם עוזרים עם בוציק. מאז שבוציק נולד - עניין של ארבעה חודשים בקירוב – ניתן לספור על אצבעות שתי כפות ידיים את מספר הפעמים שאמא שלי הייתה כאן ויש לה שני סוגים של תירוצים: האחד שאני קוראת לו "אני לא יכולה לעזור לך היום כי אני צריכה לא לעזור לאחותך". למשל, אם היא מנדבת את עצמה ביום ראשון, אז היא מסבירה לי מראש שהיא לא תבוא עוד באף יום אחר באותו שבוע "כי היא צריכה לעזור לאחותי" ואז שולחת לאחותי את אבא שלי. סוג תירוצים שני שלה הוא "לשמעון נשבר התחת" על שם הבוס שלה, שמעון שבדיוק נשבר לו התחת (לדוגמא) ויש עליה עומס בעבודה ומדובר על אישה שעובדת במקום ציבורי עם חודש חופשה כל שנה וחודש מחלה כל שנה שכל שני וחמישי מבקרת את רופא המשפחה שלה לצורכי ימי מחלה. היא גם אומרת לי בנדיבות שאני לא צריכה מטפלת לפעמיים בשבוע קבוע (כמובן לא על חשבונה, מכיסי הפרטי) כי "אין לי תמיד עבודה". אני אומנם פרילנסר, אבל כאשר יש לי עבודה אני צריכה להספיק הרבה בזמן קצר ואת אף אחד זה לא מעניין אם אני מקוררת + דלקת בעין + דלקת גרון + דרושים וכשאת טועה בין תערובת לתרכובת, כי כפי שהצהרת ביושר, אין לך ידע בכימיה, אז מאיימים עליך (בצחוק כמובן, אבל זה עדיין לא יפה) שיטחנו את העצמות שלך.

כשהיא כבר באה, היא מנחמדת את בוציק (דבר שהוא אחלה) ומנסה לגרום לי לעשות עבודות בית תוך כדי שאני עובדת בעבודה האמיתית שלי (פחות אחלה). היא דוחפת את הכיסא שלי בכל פעם שהיא עוברת עם בוציק, בכדי שאני אראה שהיא "עובדת קשה" ומקטרת לחברה שלה בטלפון שהיא לא יכולה לדבר עכשיו כי היא עוזרת לבת שלה והגיעה לבת שלה בשני אוטובוסים (מחולון לתל אביב, כן? לא מבאר שבע לחיפה נניח וכן, יש לה אוטו ויש לנו חניה של הדירה מתחת לבניין, אבל היא "לא נוהגת לתל אביב"). גם שהיא מאכילה את בוציק היא לוחצת לו בכוח את הלשון עם הפטמה של הבקבוק בכדי להוכיח את הטענה שבוציק אוכל יפה "אצל סבתא" ובוציק בדיוק בתקופת גלוי הרצון שלו ואני לא רוצה שמישהו ינסה להכניע אותו. הוא הפסיק לעשות לי בעיות עם האוכל ברגע שנתתי לו להחזיק את היד שלי בזמן שאני מאכילה אותו ולהרחיק לי את היד בכוחות עצמו כאשר הוא רוצה הפסקה מהאוכל. אני חושבת שהמבחן האמיתי של ההורות הוא מה לעשות כאשר הילד שלך מגלה רצון חופשי ואני, מה לעשות, מאמינה ב- "חנוך לנער לפי דרכו" ולא ב- "חוסך שיבטו שונא בנו" כמו שההורים שלי מאמינים, רק שהם קוראים לזה "גבולות", למרות שגבולות לא כוללים לשבור את הילד, לפי מיטב ידיעתי, עיין ערך הפסיכולוג שממליץ לשפוך מים קרים על ילד שלא רוצה לקום לבית הספר ואם אתם שואלים, כן, הם שברו אותי בילדותי ותיקנתי את עצמי, תודה. לידה היא חוויה מאוד מעצימה ומתקנת אם עושים אותה נכון. היא משחררת המון עוצמה נשית.

בשביל לחנך ילד להיות אוהב, שמח ובטוח בעצמו צריך להיות אדם אוהב, שמח ובטוח בעצמו כי "משום שאין קשיות בפני ואין זעם/ בעיני שואלים אותי ברחוב,/ מה השעה? מה הדרך?". פה לא "קווים של עשן/ ניטו במלוכסן/ ואבא שלי היכה אותי/ כל הנוכחים צחקו למראה/ מה שסיפרתי אמת ויציב" כפי שכתבה דליה רביקוביץ (מצטטת מהזיכרון) ואבא שלי מעולם לא היכה אותי רק צעק ולא ממש ספר אותי, ממש כפי שהם לא סופרים אותי עכשיו, כשהם מגיעים "בשני אוטובוסים" לעזור לי בחמש בערב, כאשר אני מסבירה שהתחלתי לעבוד בחמש בבוקר ושאני לא יכולה עוד לעבוד בחמש בערב. אבא שלי, לעומת זאת, מוכן לבוא בכל שעה, אבל מי צריך את הקווים של עשן/ ניטו במלוכסן הזה בתוך הבית בזמן שיש לי לחץ בעבודה והם "מספרים לי הכל והם לא רואים אותי והם לא רואים אותי" כפי שכתב עמיר לב ובשביל להקליל קצת את האווירה, הנה השיר הכי יפה של פול סיימון שמדבר על ילדות כפי שהיא צריכה להיות וכפי שאתן לבוציק:

"אנחנו עוברים בשערים ומראות"

בדרך, אישה לא מאוד יפה, אבל רזה ולבושה היטב במיטב אופנת החורף להיפסטר המתקדם, עצרה בעודה רכובה על אופניה במעבר החציה שברחוב תרס"ט, בואכה **** והכיכר מה קוראים אותה "כיכר התזמורת". ניגש אליה בחור רכוב על אופני עירייה שהעירייה מחלקת לאנשים למען יקל עליהם לדרוס עוברים ושבים על המדרכה גם בלי להתחייב לרכישת זוג אופניים  והבחור כולו רגשי נחיתות בשל המוסא סוסא שהוא שכר מהעירייה באמצעות כרטיס האשראי קמפוסכרט מחמיא לבחורה על אופניה העירוניות המשוכללות ואומר שיש לו כאלו בבית אבל הוא לא הוציא אותן היום החוצה כי. והבחורה מהנהנת בחיוך מתנשא משהו למה היא קיבלה ניפוח אגו בחינם ומדוושת אל האופק.או אז אני מכביד את מגפי על אספלט מעבר החציה ומגיע לארקפה הבימה בצעד נמרץ. 

אני לובש חולצה דקה ומתנפנפת מ- "דובונים – החנות לשמנמנים" וטייץ במידה לארג' מ-"בזארה" (הסלוגן של בזארה הוא "בזארה – אנחנו מתמחים בלגרום לך להרגיש שמנה. רמז: הסמול שלנו הוא בעצם אקסטרא סמול, אבל את לא תדעי את זה כי בפעם האחרונה שלבשת סמול הייתה כש.") ומגפיים מחדר המציאות בשופרא ומה שנשאר מהשיער שלי אחרי הנשירה המפורסמת של אחרי הלידה אסוף בקוקו סנופי במיוחד (ככה תיארתי פעם לגורי את מיכל דליות "אישה עם קוקו סנופי ומשקפיים סנופיות". אימרה שהיא ע"ש הסיפור של השכנה על הביקור שלה אצל קרובי משפחה באיטליה שהיא אמרה לאמא שלה על בת הדודה שיש לה גבות כמו של סנופי, רק שהיא שכחה ש-"סנופי" הוא מושג בינלאומי) ואני הולך לפגוש את.