עוד
פרק ביומן התודים. אתמול בוציק הזמין ילדה אחת לכיכר ביאליק ואמא שלה, שהיא נורא
מנומסת, הזמינה אותנו בחזרה לגן מאיר, למרות שהיא בכלל תיכננה ללכת לשם עם אמא
אחרת שיש לה איתה טיפה יותר כימיה מאשר עם אמא של בוציק, שהיא מופת של משהו לא
ברור. לפעמים אני חושבת שאני הנסיכה בעור החמור ואז אני ישר נזכרת שבתוך הנסיכה
אשר בעור החמור יש עוד חמור: אני חמור בתוך נסיכה בתוך חמור. בימים טובים, בתוך
החמור השני יש עוד נסיכה ובימים עוד יותר טובים, בתוך החמור השני שוכן חלל מופלא
של רוח שנושבת בין האוזניים ובעצם הרוח, מבטלת את הצורך בחמור ונסיכה וביחסים הקונצנטריים
בינהם.
אז
אני אומר לאימהות האלו, המשוייפות משרוך ועד נעל, אני אומר להן שאפגוש אותן כבר
בגן המאיר והן מסכימות בשמחה אלא שאני משתרך עם העגלה והן מדביקות אותי ובוציק
קורא לילדה של האמא הזאת ופתאום אני הולך איתן, ספק משתתף בשיחה ספק משתתף בלתי
רצוי בשיחה, עד שאמא אחת אומרת שהיא חייבת ללכת למכולת לרגע לקנות מים והאמא השניה
אומרת לה שהיא תצטרף אליה והן פורשות למכולת ושואלות אותי אם אני רוצה משהו
מהמכולת ואני אחוז התפעלות מהתמרון העדין הזה, אבל בו זמנית שומר על מרחק אירוני
משהו מהסיטואציה ומפליג בשמחה אל גן מאיר.
אילו
יכולתי להיות במצב השקוף והצלול הזה לנצח כאילו אני אומר, אבל בגן מאיר אני פוגש
עוד אמא מהגן ופתאום באות לי המון הערות כאלו, שמציגות אותי באור כזה. ספציפית
אנחנו מחפשות איצטרובלים לילדים בחורשה הקירחת של גן מאיר ופתאום שמות לב לזה שאין
שם אף אקליפטוס ופתאום אני שמה לב שגם היא וגם אני לא יודעות שם של אף עץ ואז אני
אומר שזה כמו "יהושוע והפרח ששמו אינו ידוע" מפרפר נחמד ומעיר שמי שכתב
את התסריט לפרק ההוא בפרפר נחמד היה יכול לברר את השם של הפרח "הלא
ידוע" ואיכשהו מתפתחת שיחה, שהיא ממש שיחה בין שני בני אדם. השיחה הראשונה
בין שני בני אדם שיש לי במסגרת של הגן כי
בדרך
כלל אני כלולה בשיחה במסגרת הצדקה (במובן של charity ולא justification) של "אל תלעגו לרש/ אם לבן הוא או אם
כושי/ יש בו במי שחלש מן האנושי" אבל יש בי בתוך תודעת העץ והסלע והרימה
והתולעה גם יכולת לנהל דיון על זה שהטלטביז שרויים במסגרת של עולם דיסטופי ושהשמש
שיש בתוכה פנים של תינוק מהתוכנית הנ"ל היא קצת קריפית. אני כאילו גם הרבה
יותר מטומטם מאחרים וגם פחות מטומטם, בו זמנית. ויש בי משהו שמשתף פעולה עם ההטעיה
ומשהו שמאמין לשיתוף הפעולה עם ההטעיה ומשהו שלא שולט באלמנטים שתורמים לטעות
ומשהו שיודע שזו לא טעות ומשהו שמאמין לאנשים שמגלגלים עיניים כאשר אני אומר להם
שלום, אבל עוד אלמנט שתופס מזה מרחק אירוני ורוח שנושבת בין האוזניים שמתרחקת
משניהם.
- · הציטוט מתוך שירו של אברהם חלפי 'שיר על יונה בחלוני'. כותרת ממתוך השיר של דליה רביקוביץ 'כישופים'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה