והדבר מה שלי הוא תודה

עוד פרק ביומן התודים והפעם סיפור שמתחיל כאשר אני ובוציק יושבים בגינה של בית פליציה בלומנטל. אבל ראשית, אני חייב להתעורר מן השינה הזאת שנפלה עלי, כי קמתי בבוקר בחמש וחצי (הציפורים התחילו מצייצות בחמש ומשום מה חשבתי שכבר שש), התלבשתי והלכתי למשרד, לא לפני שראיתי שגורי, שנרדם על הספה בלילה אחרי שחזר מאסיפת ההורים בגן, כבר הספיק לקום בארבע ולהתרחץ והוא עולה מהביל מהרחצה. אח, בוציק, מה שההורים שלך עושים מוקדם בבוקר ולא ברור אם הם נשמות מעונות או אנשים שקמו כארי לעבודת הבורא.

אז הסיפור מתחיל בגינה של בית פליציה בלומנטל כאשר המנהל של בית פליציה בלומנטל יוצא ושואל את בוציק ואותי אם אנחנו רוצים להיכנס ולשמוע ויולה. מיד הסכמנו, כי מזמן אני אדם שונה. מאז שהפסקתי לכעוס, להיעלב ולפחד, רוח חדשה נושבת לי בין האוזניים ובזמנים הטובים שלי אני לא חושב אבל קיים. נכנסנו לבית פליציה בלומנטל. השומר הסתכל עלינו במבט שואל והודענו כי הוזמנו לקונצרט ואז המנהל הודיע שמאחר שאנחנו הוזמנו, אף אחד היום לא צריך לשלם, אבל כולם התעקשו לשלם, כי זה לא שהמקום הזה עתיר בכסף. גם אנחנו רצינו לשלם, אבל לא הותירו לנו ובוציק שאל, מתי המוזיקה תתחיל וירדנו לאולם.

כשהמנהל התחיל לנגן קטע מ-"תמונות בתערוכה" בוציק פתח פה בתדהמה, שאף אוויר, פער עיניים ואמר בהתרגשות "זו מוזיקה יפה מאוד!" וכך הוא ישב עד תום הקונצרט בעיניים פעורות, מוחה כפיים בכל המקומות הנכונים ואני הרגשתי ש-"מכל נבט ועלעל נוטף הטל/ ובתוכי ממתין לו בכי מיוחד" (רחל שפירא). מאיפה בא אלינו הילד הזה, שמקשיב כל כך ברצינות וגם סוף סוף הבנתי למה הקשת של הכינור והויולה עשויה משיערות של זנב סוס, כי הכנרת רופפה את השיערות ואפשר היה ממש לראות את השיערות והילדים היו רואים את הקולות וחוץ מריח של ריקבון קל שעלה כאד מתוך התיק שלי (שכחתי שם בננה), הכל היה מושלם.

האימהות והסבתות בקהל נראו לי יפיהפיות כאלו. שמתי לב שכולנו נעלנו נעלי התעמלות. חלק מהילדים היו סקרנים יותר וחלק מהילדים היו סקרנים פחות והייתה ילדה אחת שענתה על כל השאלות כי היא הייתה הייתה התלמידה הפרטית של הכנרת וכשסיפרתי את זה לגורי אמרתי לו והייתה גם איזו עליזה גרוס תחכמוני, אבל אמרתי את זה בחיבה (והייתה גם סבתא שענתה לכל השאלות ששאלו את הילדים).

בבית לפני השינה, בוציק החזיר לי על הריכוז היפה שהוא הפגין בבית פליציה בלומנטל וכשהושבתי אותו עלי בשביל להרים לו את המכנסיים, הוא אמר שהוא כלב וממש ליקק לי את הפנים ואחר כך כשנשאתי אותו אחר כבוד לחדר השינה שלו, הוא תחב לי את הטטרה לתוך הפה, למרות ששוב אמרתי לו "לעולם אל תציק לאדם שנושא אותך, כי הוא יכול בטעות להפיל אותך" אבל אם זה היה נכון, השתיקה לא הייתה מציקה לאנשים שנושאים איתם את צערה ("אני נושא עימי את צער השתיקה/ את נוף האלם ששרפנו אז ביחד/ הלוא אמרת אלי העיר כל כך ריקה/ הלוא אמרת אלי נשתוק מעט ביחד" משה בן שאול).

נו, אז לפעמים תל אביב היא עיר כן מעטירה, חשבתי בזמן שעברתי ליד אישה שישנה בתוך שק שינה בפתח של בנק דיסקונט. מפתח שק השינה הציצו השיערות השחורות שלה וליד מיטתה הארעית חיכו לה נעלי ההתעמלות שלה שנראו חדשות יותר משלי.