יש את האמא הזאת, שכמוני, מנסה להתיידד, אבל לא איתי והיא יפה בעיני,
כאילו. אני מנסה לא להיות ביקורתי ולא להיות שיפוטי. היא נראית כמוני שהייתי
בתיכון, רזה רזה עם ג'ינס שחור ופס שחור בעפעף התחתון, כאילו מישהו לא סיפר לה שזה
איפור של תיכוניסטיות ויש לה ילד בכור עם מבט חכם וילד צעיר שמכניס בקטנה לאח
הבכור כאשר הוא חושב שלא רואים ואני כבר למדתי להתיידד. אני מפניץ את כל הביקורת
העצמית ומכבה את המחשבות עד שהתודעה שלי נעשית צלולה ללא מחשבות וללא עלבונות ואז
אני מתרכז ממש חזק בלהיות בכאן ובעכשיו ואם מזמינים אותי לגן מאיר, אני בא לגן
מאיר ואני בכלל שוכח שאני צריך פיפי ובאופן כללי אומר כן, אבל מתוך איזו תודעה של
עץ או סלע שרואה את "השקוף ואת הזך בחלונך" (כמו שכתב אלתרמן). נו,
עכשיו צריך לכתוב "רעייתי, אפלה ביננו הזכוכית וקמתי בה ורוח בי לא קם"
(עדיין אלתרמן), אז אני מסתכל בה ואני לא ביקורתי ולא שיפוטי "מחייכים
ואומרים שלום" (פראפרזה על ד"ר סוס מתוך הספר "ממה כל כך
פחדתי": "אני והמכנסיים מאז נפגשים בכל יום/ אנחנו לא פוחדים ולא רועדים/ מחייכים ואומרים שלום").
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה