מרגו בחתונה

אתמול הייתה החתונה. לא בדרום והאורחים לא אספו "שאריות פרחים ואוכל ליום המחר", למרות שזמזמנו את השיר הזה בדרך, כשהסתבכנו באיזור התעשיה של רעננה. אחותה הצולעת של הכלה, אחרה את המועד הקבוע לחופה וכולם המתינו לה. אחר כך היה לה לא נעים והיא נקלעה לגילט טריפ איימתני.

לא קלטתי בכלל שהחתונה מתקרבת. סשן איפור קבעתי כי פגשתי במקרה ברחוב את המאפרת שאפרה אותי לפני עשר שנים בחתונה שלי. הרגשתי כמו "גילה אלמגור" אחרי שהיא טייחה אותי. התחשק לי לומר "משרתת! משרתת!" ו- "נגן בשבילי, רק בשבילי, אֵת במקום הזה" בקול של ערן זרחוביץ. בת הדודה נ' שמכירה את השחקנית והשחקנית גילה אלמגור, אמרה שרק חסר לה לומר "משרתת! משרתת!" ושהיא איומה.

את השיער סדרתי, רק כי הספרית א' שכנעה אותי כשבאתי למרוט גבות. סופו של דבר, קיטי, שאת הפן, היא עשתה לי בבית שלה, כי המספרה בשיפוצים. היה כיף. שמלה קניתי במאה שקלים חדשים. מגפיים - יש למכביר. גורי הסיר מהם את האבק. מחטב - שבזכותו נראיתי רזה מבת הדודה ל', כּוּסית (מיל') - כי קיבלתי פעם במתנה בחנות חזיות. מניקור - כי לוויתי את אחותי. סופו של דבר, נראיתי בסדר, כמו שאחותה הצולעת של הכלה צריכה להיראות (אני חוזרת על הביטוי כמה פעמים בשביל שתוכלי לחפש אותו בגוגל, קיטי, את תמיד במחשבתי).

אז איפה היינו? כן, בגילט טריפ מטורף שהסתיים באיזו נשיקה גדולה מדי שהדבקתי על לחיו הנבוכה של בן הדוד א' ובדיחה חסרת טקט שסיפרתי לאותו בן דוד, שכבר חושב עלי בוודאי, שאני בצד המטורף של המשפחה, מה שנכון. אבל אז התאוששתי וקצת נהניתי, קצת מאוד + ואז נשארתי עד הסוף, בתור פיצוי על האיחור ורקדתי אפילו בטראנסים וב- "מי שמאמין לא מפחד" בתור פיצוי על האיחור ונתתי צ'ק נחמד, בתור פיצוי כללי על זה שאני קיימת וכולם ניצחו וכולם קיבלו פרס. הידד.

אי אפשר ללכת לבריכה כששוקלים 77 קילו

בעקבות ההעלמות שלך קיטי בלילה חלמתי שאני פוגשת את הנער שהייתי מאוהבת בו בתיכון ואני שואלת אותו "אפשר לבוא איתך לבריכה?" והוא אומר שלא. אחר כך, אני פוגש את יניב מלווה בחבר ואני שואלת גם אותו "אפשר לבוא איתך לבריכה?" ויניב אומר שאפשר, אבל אז המלווה שלו נותן בו מבט רב משמעי ויניב אומר "אפשר, אבל זה לא כל כך מתאים" ואני חוזרת הביתה ואומרת לאמא שלי "רוצה לבוא לבריכה?" והיא אומרת שיש לה כבר מה לעשות ואז אני אומרת לעצמי בחלום: "אי אפשר ללכת לבריכה כששוקלים 77 קילו" (הוספתי לעצמי בחלום 13 קילו. נדיבות היא שמי השני).

זהו הקישור לבלוג הדיאטה שלי. אני זקוקה למבטךְ המרושע. בכל מקרה, מה שלא תעשי, קיטי, הוא מרושע, אז כולם מנצחים וכולם זוכים בפרס.

פוסט על אחותי שמעולם לא ייצא מהטיוטות, קלאסיקה מודרנית. עבדתי היום שמונה שעות עם טלפון מושתק. מקריאה לעצמי תמציות בקול רם בשביל להבין מה אני קוראת

חזרתי לשלווה שלי פחות או יותר. המפתח: לצמצם אינטראקציה עם בני המשפחה שלי. כל ההסטריקה הזאת והנחות העבודה שלהם לגבַי לא עושות לי טוב

חנוונים מן העבר/ מסע ארוך אל תוך הלילה

בחסות רשימת ההשמעה החדשה בנגן שלי, אני כְּלֵמַנְסֵּע אוטונומית, כלומר טיגליך במכנסיים, מאזינה לשלמה המלך ושלמי הסנדלר, בדרך לחולון. אחותי, שעלתה לאוטובוס בפלורנטין, יושבת כמה ספסלים לפני וכשנגיע למרכז העיר ויתפנה לידי מושב, היא תעבור לשבת לצידי, מסרבת להצעה של שקדים קלויים מהשקית שלי.

"כשנגיע לקריית שרת, אני הולכת לקנות פסטרמה וחרדל אצל 'הגנבים'".

"איזה גנבים?" אחותי שואלת, שוכחת שהיו שתי מכולות בשכונה כשהיינו ילדות, לאחת קראנו 'הגנבים' ולשניה 'השודדים', כי שתיהן הפקיעו מחירים. עכשיו בתור תל אביבית מן המניין, אני משלמת בלי למצמץ, שני שקלים על בצל אחד ב- 'ערָבים'. איך הזמנים השתנו.

"הגנבים שמתחת לדואר" אני עונה לה בשלווה. את יודעת איך את נשמעת? אחותי אומרת לי. "את הולכת לקנות פסטרמה מגנבים שיושבים מתחת לדואר?" ובאמת כל זה מאוד משעשע. אני לא יודעת מה פשר הכתיבה הזאת ולאן היא מובילה, כנראה לאף מקום. זה כמו הג'וק שנכנס מחלון המרפסת לפנות בוקר ונחת על הגב. לא היה לי אומץ להרוג אותו והוא פשוט פרפר ברגליים הקטנות שלו עד הערב. המוות הכי איטי בעולם. מאוד לא ברור לי למה.

מחר אני מחר

עוד פרק ביומן התודים. אתמול בוציק הזמין ילדה אחת לכיכר ביאליק ואמא שלה, שהיא נורא מנומסת, הזמינה אותנו בחזרה לגן מאיר, למרות שהיא בכלל תיכננה ללכת לשם עם אמא אחרת שיש לה איתה טיפה יותר כימיה מאשר עם אמא של בוציק, שהיא מופת של משהו לא ברור. לפעמים אני חושבת שאני הנסיכה בעור החמור ואז אני ישר נזכרת שבתוך הנסיכה אשר בעור החמור יש עוד חמור: אני חמור בתוך נסיכה בתוך חמור. בימים טובים, בתוך החמור השני יש עוד נסיכה ובימים עוד יותר טובים, בתוך החמור השני שוכן חלל מופלא של רוח שנושבת בין האוזניים ובעצם הרוח, מבטלת את הצורך בחמור ונסיכה וביחסים הקונצנטריים בינהם.

אז אני אומר לאימהות האלו, המשוייפות משרוך ועד נעל, אני אומר להן שאפגוש אותן כבר בגן המאיר והן מסכימות בשמחה אלא שאני משתרך עם העגלה והן מדביקות אותי ובוציק קורא לילדה של האמא הזאת ופתאום אני הולך איתן, ספק משתתף בשיחה ספק משתתף בלתי רצוי בשיחה, עד שאמא אחת אומרת שהיא חייבת ללכת למכולת לרגע לקנות מים והאמא השניה אומרת לה שהיא תצטרף אליה והן פורשות למכולת ושואלות אותי אם אני רוצה משהו מהמכולת ואני אחוז התפעלות מהתמרון העדין הזה, אבל בו זמנית שומר על מרחק אירוני משהו מהסיטואציה ומפליג בשמחה אל גן מאיר. 

אילו יכולתי להיות במצב השקוף והצלול הזה לנצח כאילו אני אומר, אבל בגן מאיר אני פוגש עוד אמא מהגן ופתאום באות לי המון הערות כאלו, שמציגות אותי באור כזה. ספציפית אנחנו מחפשות איצטרובלים לילדים בחורשה הקירחת של גן מאיר ופתאום שמות לב לזה שאין שם אף אקליפטוס ופתאום אני שמה לב שגם היא וגם אני לא יודעות שם של אף עץ ואז אני אומר שזה כמו "יהושוע והפרח ששמו אינו ידוע" מפרפר נחמד ומעיר שמי שכתב את התסריט לפרק ההוא בפרפר נחמד היה יכול לברר את השם של הפרח "הלא ידוע" ואיכשהו מתפתחת שיחה, שהיא ממש שיחה בין שני בני אדם. השיחה הראשונה בין שני בני אדם שיש לי במסגרת של הגן כי

בדרך כלל אני כלולה בשיחה במסגרת הצדקה (במובן של charity ולא justification) של "אל תלעגו לרש/ אם לבן הוא או אם כושי/ יש בו במי שחלש מן האנושי" אבל יש בי בתוך תודעת העץ והסלע והרימה והתולעה גם יכולת לנהל דיון על זה שהטלטביז שרויים במסגרת של עולם דיסטופי ושהשמש שיש בתוכה פנים של תינוק מהתוכנית הנ"ל היא קצת קריפית. אני כאילו גם הרבה יותר מטומטם מאחרים וגם פחות מטומטם, בו זמנית. ויש בי משהו שמשתף פעולה עם ההטעיה ומשהו שמאמין לשיתוף הפעולה עם ההטעיה ומשהו שלא שולט באלמנטים שתורמים לטעות ומשהו שיודע שזו לא טעות ומשהו שמאמין לאנשים שמגלגלים עיניים כאשר אני אומר להם שלום, אבל עוד אלמנט שתופס מזה מרחק אירוני ורוח שנושבת בין האוזניים שמתרחקת משניהם.

• ·         הציטוט מתוך שירו של אברהם חלפי 'שיר על יונה בחלוני'. כותרת ממתוך השיר של דליה רביקוביץ 'כישופים'.

והדבר מה שלי הוא תודה

עוד פרק ביומן התודים והפעם סיפור שמתחיל כאשר אני ובוציק יושבים בגינה של בית פליציה בלומנטל. אבל ראשית, אני חייב להתעורר מן השינה הזאת שנפלה עלי, כי קמתי בבוקר בחמש וחצי (הציפורים התחילו מצייצות בחמש ומשום מה חשבתי שכבר שש), התלבשתי והלכתי למשרד, לא לפני שראיתי שגורי, שנרדם על הספה בלילה אחרי שחזר מאסיפת ההורים בגן, כבר הספיק לקום בארבע ולהתרחץ והוא עולה מהביל מהרחצה. אח, בוציק, מה שההורים שלך עושים מוקדם בבוקר ולא ברור אם הם נשמות מעונות או אנשים שקמו כארי לעבודת הבורא.

אז הסיפור מתחיל בגינה של בית פליציה בלומנטל כאשר המנהל של בית פליציה בלומנטל יוצא ושואל את בוציק ואותי אם אנחנו רוצים להיכנס ולשמוע ויולה. מיד הסכמנו, כי מזמן אני אדם שונה. מאז שהפסקתי לכעוס, להיעלב ולפחד, רוח חדשה נושבת לי בין האוזניים ובזמנים הטובים שלי אני לא חושב אבל קיים. נכנסנו לבית פליציה בלומנטל. השומר הסתכל עלינו במבט שואל והודענו כי הוזמנו לקונצרט ואז המנהל הודיע שמאחר שאנחנו הוזמנו, אף אחד היום לא צריך לשלם, אבל כולם התעקשו לשלם, כי זה לא שהמקום הזה עתיר בכסף. גם אנחנו רצינו לשלם, אבל לא הותירו לנו ובוציק שאל, מתי המוזיקה תתחיל וירדנו לאולם.

כשהמנהל התחיל לנגן קטע מ-"תמונות בתערוכה" בוציק פתח פה בתדהמה, שאף אוויר, פער עיניים ואמר בהתרגשות "זו מוזיקה יפה מאוד!" וכך הוא ישב עד תום הקונצרט בעיניים פעורות, מוחה כפיים בכל המקומות הנכונים ואני הרגשתי ש-"מכל נבט ועלעל נוטף הטל/ ובתוכי ממתין לו בכי מיוחד" (רחל שפירא). מאיפה בא אלינו הילד הזה, שמקשיב כל כך ברצינות וגם סוף סוף הבנתי למה הקשת של הכינור והויולה עשויה משיערות של זנב סוס, כי הכנרת רופפה את השיערות ואפשר היה ממש לראות את השיערות והילדים היו רואים את הקולות וחוץ מריח של ריקבון קל שעלה כאד מתוך התיק שלי (שכחתי שם בננה), הכל היה מושלם.

האימהות והסבתות בקהל נראו לי יפיהפיות כאלו. שמתי לב שכולנו נעלנו נעלי התעמלות. חלק מהילדים היו סקרנים יותר וחלק מהילדים היו סקרנים פחות והייתה ילדה אחת שענתה על כל השאלות כי היא הייתה הייתה התלמידה הפרטית של הכנרת וכשסיפרתי את זה לגורי אמרתי לו והייתה גם איזו עליזה גרוס תחכמוני, אבל אמרתי את זה בחיבה (והייתה גם סבתא שענתה לכל השאלות ששאלו את הילדים).

בבית לפני השינה, בוציק החזיר לי על הריכוז היפה שהוא הפגין בבית פליציה בלומנטל וכשהושבתי אותו עלי בשביל להרים לו את המכנסיים, הוא אמר שהוא כלב וממש ליקק לי את הפנים ואחר כך כשנשאתי אותו אחר כבוד לחדר השינה שלו, הוא תחב לי את הטטרה לתוך הפה, למרות ששוב אמרתי לו "לעולם אל תציק לאדם שנושא אותך, כי הוא יכול בטעות להפיל אותך" אבל אם זה היה נכון, השתיקה לא הייתה מציקה לאנשים שנושאים איתם את צערה ("אני נושא עימי את צער השתיקה/ את נוף האלם ששרפנו אז ביחד/ הלוא אמרת אלי העיר כל כך ריקה/ הלוא אמרת אלי נשתוק מעט ביחד" משה בן שאול).

נו, אז לפעמים תל אביב היא עיר כן מעטירה, חשבתי בזמן שעברתי ליד אישה שישנה בתוך שק שינה בפתח של בנק דיסקונט. מפתח שק השינה הציצו השיערות השחורות שלה וליד מיטתה הארעית חיכו לה נעלי ההתעמלות שלה שנראו חדשות יותר משלי.

ממה כל כך פחדתי

יש את האמא הזאת, שכמוני, מנסה להתיידד, אבל לא איתי והיא יפה בעיני, כאילו. אני מנסה לא להיות ביקורתי ולא להיות שיפוטי. היא נראית כמוני שהייתי בתיכון, רזה רזה עם ג'ינס שחור ופס שחור בעפעף התחתון, כאילו מישהו לא סיפר לה שזה איפור של תיכוניסטיות ויש לה ילד בכור עם מבט חכם וילד צעיר שמכניס בקטנה לאח הבכור כאשר הוא חושב שלא רואים ואני כבר למדתי להתיידד. אני מפניץ את כל הביקורת העצמית ומכבה את המחשבות עד שהתודעה שלי נעשית צלולה ללא מחשבות וללא עלבונות ואז אני מתרכז ממש חזק בלהיות בכאן ובעכשיו ואם מזמינים אותי לגן מאיר, אני בא לגן מאיר ואני בכלל שוכח שאני צריך פיפי ובאופן כללי אומר כן, אבל מתוך איזו תודעה של עץ או סלע שרואה את "השקוף ואת הזך בחלונך" (כמו שכתב אלתרמן). נו, עכשיו צריך לכתוב "רעייתי, אפלה ביננו הזכוכית וקמתי בה ורוח בי לא קם" (עדיין אלתרמן), אז אני מסתכל בה ואני לא ביקורתי ולא שיפוטי "מחייכים ואומרים שלום" (פראפרזה על ד"ר סוס מתוך הספר "ממה כל כך פחדתי": "אני והמכנסיים מאז נפגשים בכל יום/ אנחנו לא פוחדים ולא רועדים/ מחייכים ואומרים שלום").

אם תצא למסע

אני בתהליך של העברת כל הפוסטים לטיוטות והפיכת הבלוג לרשומון תודים, שזה כמו תורים אבל בתודה:

ראשית תודה על ד' שאמרה לי בטון לא מנומס "בסדר" וזאת כי הכרטיס שלה לא פתח את הדלת שט' סגר ואז ישר זינקתי ופתחתי לה את הדלת ואז הוספתי שלא בטובתי ששינו את הקידוד ושפקידות הקבלה יסדרו לה את הכרטיס בשניה. מאחר וד' לא ביקשה ממני תזמונים על גישה לדלפק הקבלה היא ענתה לי בחוסר סבלנות ואני, שלא מרשה לעצמי יותר להיעלב, אמרתי לעצמי בעודי פוסע מעדנות באבן גבירול בואכה רולדין ו- "פיצה סרט", שלא להיעלב זה כמו המשחק "דונקי קונג" שהיה לי' כאשר היינו ילדים: 

בהתחלה אתה לא יודע לקפוץ מעל חביות ונפסל ברמה התחתונה, אבל אז אתה עולה שלבים ועולה שלבים ומגיע לחלק העליון של משחק הטלוויזיה ואז "דונקי קונג" בעצמו משליך עליך חביות בקצב הולך וגובר ואתה מצליח לקפוץ ומצליח לקפוץ עד שי' חוטף לך את המשחק ואמר שעכשיו תורו כי זה "הדונקי קונג" שלו ולך לא קנו "דונקי קונג" שהוא משחק עם שתי קומות אלא רק משחק עם צפרדעים שקל נורא לגמור אותו. אז מה אני אומר? 

שבשעה שאני נעלב מד' תוך כדי שאני אוסר על עצמי להיעלב מד', נזכרתי בקטע הזה משבלול שבו אורי זוהר ואריק איינשטיין שוברים את הטלוויזיה כי במקום "מבט ספורט" מקרינים "'לה מרמור' מאת פרלש" ואז פתאום חשבתי )כי הייתי ליד היכל התרבות), שאולי אין מלחין כזה שקוראים לו פרלש ואז ביררתי (שניה, מבררת) וגיליתי שאת האופרה 'לה מרמור' כתב דוניצטי ועכשיו בזכות ד', אני יודעת שאין מלחין כזה שקוראים לו "פרלש". בפעם הבאה שאבחר להיעלב, אני לוקחת על עצמי לברר האם ריצ'ארד הרביעי היה באמת כולו ציפורניים ושיניים ועד אז להשתמע.

כמו כן, תודה על זה שבמסיבת הפורים של הגן הגישו בסוף פיתות מחיטה מלאה עם חומוס שהגננת הכינה בעצמה + ירקות חתוכים. א' הייתי מאוד מאוד רעבה. ב' היה להורים במטבח אוזני המן ונזכרתי שאני לא אוהבת אוזני המן (אחרי שקניתי שני מארזי אוזני המן מארקפה בשלושים ותשעה ש"ח החתיכה) ובעצם אני אוהבת מאוד ירקות חתוכים ואז עברתי בחנות הירקות והפירות בדרך וקניתי ירקות ועשיתי לעצמי ירקות חתוכים והבטחתי לעצמי לא להיות עצלנית יותר ולאכול עוגות במקום אוכל. אני אהיה כמו הגננת שאומרת "לא להביא משלוחי מנות כי זה סתם סוכר מיותר". אני אקרא לעצמי "סוכר מיותר" ואני אלמד לא לזנק לפתוח את הדלת. ר' היה קורא לזה "הנימוס האוטומטי". אם אני בנימוס אוטומטי, אולי אני לא באמת נוכח בסיטואציה ואז אני מתזמן לה את פקידות הקבלה והיא אומרת כאילו, מה אתה מדבר איתי בכלל.

וישנה גם סיבה רביעית (מרגיש צורך לגנוב מחזי לסקלי זיכרו לברכה).