מהרצפה

לבשתי לראש השנה אצל ההורים שלי חולצה מכופתרת לבנה ומכנסי חצאית שחורים. בגדים שגורמים לי להיראות שמנה יותר, שבאופן אירוני לא הייתי יכולה ללבוש אילולא רזיתי. אני וגורי התערבנו עד כמה אחותי ובן הזוג שלה יהיו פארשיים, במיוחד שהם נהגו בערב החג מאילת ושהוא לא היה אצל ההורים שלי איזו חצי שנה. 

בסוף הם קצת "אכזבו". הוא רצה ללכת בשבע, למרות שהם הגיעו בשש ורבע, כי בשבע וחצי היה שידור של משחק כדורסל בטלוויזיה והיא הבטיחה לו שתי סטירות. הם היו יכולים יותר. זה היה מוזר שהוא הדליק טלוויזיה, כי אף פעם לא מדליקים בבית של ההורים שלי טלוויזיה כשיש אנשים בבית. אבא שלי שיחק עם רפתל ועם הילד של אחותי על שמיכה שהייתה פרושה בסלון עם המון צעצועים, מאחוריהם רץ משחק כדורסל וגם גורי בהה בו כי הוא לא יכול שלא להסתכל על טלוויזיה דלוקה כי היא "מרצדת".

רפתל מאוד הפתיע. נתנו לו קציצה והוא פשוט החזיק אותה ביד ואכל. ניסינו לחזור על הטריק בבית, כי קיבלנו מהקציצות הביתה ורפתל זרק את הקציצה לרצפה ואז הרים אותה ונגס ואז שוב זרק אותה לרצפה ושוב אכל ממנה, מה שהזכיר לי למה אני שוטפת את הריצפה פעמיים בשבוע ולגורי הזכיר שרפתל כבר באמת צריך כיסא אוכל. אני מאכילה אותו כאשר אני יושבת על שרפרף ורפתל יושב על הירכיים שלו, מה שמאפשר לו שפע של הזדמנויות לאכול מהרצפה, על זה אני אומרת לעצמי "עיקרון הרצף, עיקרון הרצף". הילד מתנסה, מקסימום הוא לומד לא לעשות את זה שוב. אלא ששום דבר לא אומר לו לא לשחק עם האוכל והריצפה.

ביום שני בסוף אספתי את עצמי ונסענו עם רפתל וגורי לסבתא שלו. גורי הבטיח לי ביקור של שעתיים ולמרבה ההפתעה הוא גם קיים. כולם היו מאוד נחמדים אלי, אבל לאט לאט שקעתי באיזה דיכאון כזה, שבכלל לא יכולתי להסביר. לא היה לי מה לומר לאף אחד, הייתי כמו בתוך בועה של גומי שחור.

בבית הערנו את רפתל לאכול והוא קיבל את זה בתור סימן לחגיגה של שעתיים וחצי בלול. באמצע החגיגה פתאום ראיתי שהסדין שלו מלא בכתמים חומים והסתבר שהוא משלשל, לא ברור אם מקציצת הכרישה של אמא שלי שהוא אכל היום או מהעובדה שהוא אכל אותה מהרצפה. גורי עשה לרפתל אמבטיה באמצע הלילה. אחר כך רפתל עוד יותר לא נרדם ופשוט הלכתי לישון בדקה שהוא הסכים להניח ראש.

במיטה אמרתי לגורי שהיה יום מחורבן והוא אמר שבבוקר היה נחמד בגינה. מה שנכון נכון.