אויש
איך שאני socially awkward וכבר התרגלתי לקנות שוב בטארט מן ורובין כל
יום, מאז שששחררו אותי מפנימית ג' באיכילוב, שם הייתי מאושפזת בגלל זיהום מעיים.
כשיצאתי משם, לא היו לי יותר מדי אנרגיות ללכת מרחקים ארוכים בשביל לקנות לחם וגם
התזונה שלי התדרדרה בחופשת הגן של בוציק והתרגלתי להסתמך על הלחם שלהם בתור מקור
תזונה עיקרי ואז מה אם לא קיבלתי מחזור. איכשהו חטפתי פחד מלהשמין, אחרי שבגלל
זיהום המעיים, ירדתי עשרה קילו ועוד רשמו לי סטרואידים בבית החולים.
וגם
זה שהם פותחים בשבע ואפשר כבר בשבע ודקה לקנות מהם קפה, אבל איכשהו, בגלל שאני socially awkward, טארט מן הפסיק לחלוטין לומר לי שלום והיום המנהל של המאפייה סלאש
בית קפה, אדם אפל עם זקן של היפסטר ועיניים שהם סוג של רעות מזג סוג של עמוקות מזג
(אולי כי הם שחורות והשחור מרזה לו את העיניים) הזה תקע בי מרפק חזק בשכמות בלי
לומר סליחה וגם לא ענה שאמרתי תודה על הקפה, רק בשביל להגיב בלבביות לתודה של האדם
שהיה אחרי. זה הספיק בשביל לעורר בי הרגשה של חרדה אותה פטרתי בתור סתם הרגשה לא
נעימה, שבכלל צריך להגיד תודה שמרגישים משהו.
אמרתי
לעצמי, זו בעיה שפ' היה יכול לפתור, אלא שעזבתי את פ' ועזבתי את רופא השיניים שלי
ואיכשהו ניתקתי כל קשר שלא קשור למשפחה ואם נניח הגננת של בוציק אומרת לי שיש היום
אובך נורא ואי אפשר לעשות כביסה, אז זו השיחה שלי עם מבוגר להיום, עד שגורי חוזר
הביתה בעשר בערב. זאת אומרת זה לא שבוציק לא אומר עשרים פעמים ביום
"אור" ואני עונה לו אור והוא גם אוהב להגיד "פססט" ואני עונה
לו "פססט". הוא איכשהו גילה לבד את הפססט. יום אחד, כשעשיתי קקי הוא זחל
לשירותים ואמר לי "פססט" וכשעניתי לו "פססט" הוא התגלגל
מצחוק. אמא של הגננת, שהיא טיבטית, קוראת לבוציק רפתל והוא באמת מן רפתל שכזה. יום
פססט ואור שמח לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה