בין הפותרים נכונה יוגרל שבלול נקיונות מהודר

עבודות בית הן סוג של לגלגל כדור במעלה ההר רק בשביל לראות אותו מתגלגל בחזרה למטה. אתמול הלכנו לטיול בשדרות רוטשילד והיום הרצפה מטונפת מג'ומסים. גורי פשוט ניער את הבגדים שלו על הרצפה בשירותים ואז ניסה לאסוף את הפירורים של הג'ומסים בידיים ללא הצלחה. אני סתם לא חלצתי נעליים בכניסה לבית כי השלתי את עצמי שאזרוק זבל באמצע הערב וכך סידרתי לעצמי שעות של כיף והנאה בשטיפת הרצפה היום.

לפני שרפתל נולד, דרך ההתמודדות שלנו עם עבודות הבית הייתה פשוט להתעלם מהן. בשנים הטובות הייתה לנו עוזרת: בהתחלה העוזרת הייתה בחורה קטנטונת ויפה שגרה במנדלי מוכר ספרים. היא מסרה ללקוחות שם פרטי בדוי ואף פעם לא ידענו את שם המשפחה שלה. הכל עבד איתה טוב, עד שדלת ארון המטבח שלנו התפרקה והערנו לה והיא פיטרה אותנו. אחר כך, אחותי ניקתה אצלנו בתור עבודה סטודנטיאלית. היא הייתה מניחה לנו את החשבונות לתשלום מתחת לעיתונים בסל העיתונים (לא ייאמן שפעם היינו קוראים עיתונים והיה לנו סל עיתונים) ופעם אחת היא הלכה והשאירה את דלת הבית פתוחה לרווחה, עובדה שהיא מכחישה עד היום. חד פעמית הייתה לנו מישהי שהזדעזעה מהמצב של הבית ולא הסכימה לחזור וגם שברה לגורי פטיפון בחמשת אלפים שקל ואחר כך הגיעה כמו מרי פופינס של הנקיונות, ס' המופלאה, שמשפט המפתח שלה היה "יובל בסוף יהיה בסדר" וזה מה שאני אומרת לעצמי כשאני רואה שהבית מלוכלך מדי "יובל, בסוף יהיה בסדר" (כן, אני לא יודעת את השם של עצמי).

היום גיליתי שאיבדתי את המפתחות. מצאתי אותם על המדף בטארט-מן ורובין, שם הם חיכו לי כל יום כיפור. היום גם הנהנתי לטארט-מן שהתייאש מלהגיד לי שלום והוא אמר לי בוקר טוב, רק שגורי גורס שלא עשיתי שום דבר רע והעולם לא פועל כמו שאני חושבת והוא לא הפסיק לומר לי שלום בגללי ובגלל המסורבלות החברתית שלי, אלא בגלל שהוא לא מקדיש לי יותר מדי מחשבה ובגלל שאני כבר לא חידוש עבורו. אני חולקת על גורי. הוא אדם שמאוד נחמד ללקוחות וכנראה גם בכלל. פעם הוא דילג אלי כשנכנסתי ואמר שהוא זוכר שישבתי שם כמה ימים אחרי שהם פתחו וכל כך צחקתי מלקרוא את "השער האחורי" של עוזי וייל שהוא חיפש את הספר בחנויות. מה? פעם הייתי יושבת בבית קפה לבד, קוראת ספר וצוחקת? ופעם טארט-מן היה מספיק מדבר איתי בשביל לספר לי דבר כזה? בא לי לצייר קריקטורה של עצמי בתור שבלול שדוחף עגלת תינוקות. עכשיו שבלול הולך לנקות ג'ומסים מהריצפה.

שיר של אש וקרמבו

ההורים שלי מחפשים לאחותי דירה בחולון, בשכונה שלהם, אז אבא שלי שאל אותי אם אני רוצה גם שיחפשו לי דירה. יש לנו אפשרויות טובות בחולון, אם נמכור את הדירה בתל אביב. הבעיה היא שזה קופון חד פעמי כי דירה בחולון לא תשמור כך על הערך שלה. בתל אביב הכפלנו את ההשקעה בדירה פי שתים וחצי, אבל מצד שני זה הכל יחסי למחירי דירות אחרות שכידוע גם קפצו. זה מזכיר לי שלט פרסומת ברמת גן שהיה כתוב עליו "תיווך זילברמן" (נניח) ומתחת "יום יבוא וכל גרגר אדמה בארץ ישראל יהיה שווה זהב" ואז הם נתנו קרדיט לגאון שהגה את המשפט ששמו היה: י. זילברמן. מה לא יכולתם להמציא שאמר את זה ברדיצ'בסקי או מוהליבר או אחד מהאחד העמים האלו? אתם חושבים שככה מנדלי מכר ספרים?

אתמול היה לי שיתוק אמביוולנטי או איך שקוראים לזה, כאילו הייתי גיבור הספר "סוף הדרך" של ג'ון בארת (כן, פעם הייתי קוראת ספרים כאלו, לא את "שיר של אש וקרח"): ראיתי בסופרמרקט שהגיעו הקרמבואים הראשונים של הסתיו ואני, יש לי מסורת לאכול את הקרמבו הראשון של הסתיו כי זה קרמבו באמת טעים וטרי. שאר הקרמבואים של העונה לא שווים את זה. בכלל, הורג אותי שבסרט "החברה הכי גרועה בעולם" של רגב קונטס, אבא שלו אומר שקרמבו זה יותר טוב מסקס ואז רואים אותם אוכלים קרמבו של "מנבו". קרמבו של מנבו זה לא יותר טוב מסקס. מה הלאה, מרשמלו של "כרמית"? סוכריות על מקל של "טעם ישראל" עם מקלות הנייר הנמסים בפה?

או.קי, מסורת זו מסורת, אבל מה יהיה עם זה שהפסקתי לאכול ממתקים לפני המון המון זמן? ממש שותקתי למול המדף עד שפתאום נהיה לי ויז'ן של רפתל מתנסה עם הקרמבו, אל תשאלו אותי למה ומה דחוף לתת לתינוק קרמבו ועוד עצרתי במעבר שמול שוק המעצבים, קילפתי את העטיפה של הקרמבו ונתתי לרפתל (את הקרמבו, לא העטיפה. העטיפה הולכת לאוסף זהבים. נכון אתם מאמינים עלי שיש לי אוסף זהבים?). רפתל מעך את הקרמבו טוב טוב ואז זרק אותו לתוך העגלה. רק כשהוא ראה אותי מלקקת אצבעות מהקצפת הוא ליקק את שלו גם וביקש עוד. הפעם כבר הייתי יותר חכמה והגשתי לו אחד לפה, אבל הוא סירב לנגוס בו. 

בנתיים, נעצרו מולי שתי אימהות שהתלחששו והצביעו, אולי כי היתה פתוחה לידי חבילה שלמה של קרמבו וזה היה נראה כאילו אני מאכילה בכולה תינוק בן שנה (בעוד שרפתל קיבל למעשה רק את מה שהוא הצליח ללקק מהיד). המשכנו ללכת. רפתל עדיין מלקק אצבעות ואני עם חרדה של "איזו אמא נותנת לתינוק שלה להתנסות עם קרמבו?" ומה היה כל כך דחוף בזה. "אני אמא כל כך גרועה שמצביעים עלי בסנטר", חשבתי בעיצבון. בסוף הייתי כל כך עצובה שאכלתי קרמבו אחד ברחוב טשרנחובסקי ואת שאר החבילה העפתי לפח ברחוב טשרנחובסקי, שיהיה "הקרמבו הראשון של הסתיו" שמח להומלסיי עירנו. על זה גורי אמר לי "העיקר שאת לא עושה מזה הרגל" מה שהזכיר לי סדרה ריאקציונרית עם השחקן מ-"שפץ ביתך" שהאמא מזמינה לכולם אוכל סיני ומתנצלת בפני בן הזוג שלה על זה שהיא לא הכינה צהריים.

דיקסילנד

אתמול היה היום היחיד שלא ראינו את המשפחה. איכשהו גם בשישי שלא היו לנו מחויבויות קבועות מראש, נסענו להורים של גורי והשארנו שם את רפתל ואז נסענו לדיקסי (לא היינו בדיקסי מאז שרפתל נולד. הפעם האחרונה שם הייתה שבועיים לפני הלידה שחזרנו מקורס הכנה ללידה פרטי בזכרון יעקב). בדרך חזרה, העיר נראתה פקוקה אז לא התחשק לנו לחזור הביתה ונסענו להורים של גורי בחזרה. גורי טען שנשאר שם שעה, עד שיעבור העומס בכבישים, אבל נשארנו שם כמעט עד הערב. בחמש, כשתפסתי שאם לא נלך, אני עומדת להעביר את שלוש השעות הבאות במשחקים על השטיח עם רפתל (מה שאפשר לעשות בבית), זרמנו ללכת.

אז אתמול סוף סוף עשינו מה שאני רציתי. באחת עשרה הלכנו לאכול גלידה. לגבי הגלידה, גורי אמר לי שהוא לא מבין אנשים שעוצרים בגלידריה לקנות לעצמם גלידה כי "גלידה זה לא צורך, זה בילוי ובילוי אין טעם לעשות לבד". גורי אומר שכאשר אנחנו קונים גלידה, אנחנו חוגגים את הזמן הפנוי שלנו ביחד. אתמול זאת הייתה הפעם הראשונה שרפתל הסכים לאכול קצת גלידה. בדרך כלל הוא מעדיף לאכול את המפית. ברצינות: לפני כמה שבועות נתנו לו מפית מהגלידה ובאמצע הדרך שמנו לב שהוא מנשנש אותה. גם אצל סבתא של גורי רפתל אכל נייר. גורי אומר שרפתל בוטח בדברים לבנים בגלל שחפץ המעבר שלו הוא חיתול טטרה.

לא הסתפקנו בזה שרפתל אכל גלידה וקנינו לו גם במבה. אני אמא מצוינת חוץ מבדבר אחד: אני לא אוהבת לבשל. לפני שרפתל נולד ראיתי אמא עם תינוק בארקפה והיא נתנה לתינוק בייבי-ביס (קרקר אורז כזה לתינוקות) וסיפרתי את זה לגורי בתור הורות רעה, כי היה לי ברור שהילד שלי ינשנש רק גזר מאודה ובטטה ושאני כן אכין לו מחית עוף ועכשיו רפתל אוכל במבה ודניאלה ורסק תפוחים בתוספת מטרנות ודייסה. אולי ביום שישי אני אכין קציצות. דגש על האולי.

אחר הצהריים התכוונו ללכת לים אבל מצאנו את עצמנו בדרך לקחת טייק אווי מקפה נואר. רפתל כל היום היה עייף. הוא טיפס על הספה בשביל להיכנס ללול. הוא זרק תפוח אדמה של קפה נואר על הספה, אבל הסכים לאכול כמה כפיות מהפירה המפורסם שלהם בעודו עומד בלול. היה כיף ומסתבר שיש חיים גם בלי ההורים. אחותי אמרה לי, "את זוכרת שפעם הייתם מסתלקים מוקדם מההורים כי הייתם הולכים לסרט או מסעדה? ועכשיו אין לכם חיים". אצל ההורים אנחנו יושבים כמה שיותר על הספה כי מישהו מעסיק את רפתל ומכין לנו אוכל.

מהרצפה

לבשתי לראש השנה אצל ההורים שלי חולצה מכופתרת לבנה ומכנסי חצאית שחורים. בגדים שגורמים לי להיראות שמנה יותר, שבאופן אירוני לא הייתי יכולה ללבוש אילולא רזיתי. אני וגורי התערבנו עד כמה אחותי ובן הזוג שלה יהיו פארשיים, במיוחד שהם נהגו בערב החג מאילת ושהוא לא היה אצל ההורים שלי איזו חצי שנה. 

בסוף הם קצת "אכזבו". הוא רצה ללכת בשבע, למרות שהם הגיעו בשש ורבע, כי בשבע וחצי היה שידור של משחק כדורסל בטלוויזיה והיא הבטיחה לו שתי סטירות. הם היו יכולים יותר. זה היה מוזר שהוא הדליק טלוויזיה, כי אף פעם לא מדליקים בבית של ההורים שלי טלוויזיה כשיש אנשים בבית. אבא שלי שיחק עם רפתל ועם הילד של אחותי על שמיכה שהייתה פרושה בסלון עם המון צעצועים, מאחוריהם רץ משחק כדורסל וגם גורי בהה בו כי הוא לא יכול שלא להסתכל על טלוויזיה דלוקה כי היא "מרצדת".

רפתל מאוד הפתיע. נתנו לו קציצה והוא פשוט החזיק אותה ביד ואכל. ניסינו לחזור על הטריק בבית, כי קיבלנו מהקציצות הביתה ורפתל זרק את הקציצה לרצפה ואז הרים אותה ונגס ואז שוב זרק אותה לרצפה ושוב אכל ממנה, מה שהזכיר לי למה אני שוטפת את הריצפה פעמיים בשבוע ולגורי הזכיר שרפתל כבר באמת צריך כיסא אוכל. אני מאכילה אותו כאשר אני יושבת על שרפרף ורפתל יושב על הירכיים שלו, מה שמאפשר לו שפע של הזדמנויות לאכול מהרצפה, על זה אני אומרת לעצמי "עיקרון הרצף, עיקרון הרצף". הילד מתנסה, מקסימום הוא לומד לא לעשות את זה שוב. אלא ששום דבר לא אומר לו לא לשחק עם האוכל והריצפה.

ביום שני בסוף אספתי את עצמי ונסענו עם רפתל וגורי לסבתא שלו. גורי הבטיח לי ביקור של שעתיים ולמרבה ההפתעה הוא גם קיים. כולם היו מאוד נחמדים אלי, אבל לאט לאט שקעתי באיזה דיכאון כזה, שבכלל לא יכולתי להסביר. לא היה לי מה לומר לאף אחד, הייתי כמו בתוך בועה של גומי שחור.

בבית הערנו את רפתל לאכול והוא קיבל את זה בתור סימן לחגיגה של שעתיים וחצי בלול. באמצע החגיגה פתאום ראיתי שהסדין שלו מלא בכתמים חומים והסתבר שהוא משלשל, לא ברור אם מקציצת הכרישה של אמא שלי שהוא אכל היום או מהעובדה שהוא אכל אותה מהרצפה. גורי עשה לרפתל אמבטיה באמצע הלילה. אחר כך רפתל עוד יותר לא נרדם ופשוט הלכתי לישון בדקה שהוא הסכים להניח ראש.

במיטה אמרתי לגורי שהיה יום מחורבן והוא אמר שבבוקר היה נחמד בגינה. מה שנכון נכון.

ממלא ערפל לשקוף

אין ספק שהחרדה החברתית שלי שוברת שיאים חדשים וכל זה בגלל שהתרגלתי לא לראות אף אדם במהלך היום שלי מלבד המוכר במאפייה (אם יש לי מזל וזה לא המזוקן שהכניס לי מרפק בשכמות. גם בגלל זה אני אוהבת לבוא לשם בשבע בבוקר, אלא שבשבע בבוקר אין להם לחם לפריסה, מה שדוחה את כל העניין לבוקר המאוחר ולמוכר עם הזקן ולטארט מן שכבר לא אומר לי שלום) ואמא של הגננת, שהיא אישה מאוד מאוד נחמדה.

אחותי הזמינה אותי לצאת איתה ועם בת הדודה שלנו, אבל אין לי כוח לזה. אני מרגישה זקנה וכבדה, מבלי יכולת לשעשע אף אחד, אז ביקשתי שזה יהיה אחרי צהרים ולא בפאב ועוד דרישות לא הגיוניות שלא עניינו אף אחד ואחותי טענה שהיא תחזור אלי, אבל ברור שלא. הן יוצאות למן יציאה כזו של "התפרקות לאימהות" וברור שהן ילכו לשתות ולי בא להיכנס למיטה עם "שיר של אש וקרח" חלק שני ובשמונה כשהן יצאו, גורי יחזור הביתה מהמשפחה שלו עם רפתל ישן בסל קל ואנחנו נעביר אותו ללול ואז ניכנס לחדר, לאכול עוגת שמרים וענבים ולראות "הסמויה".

ליאור דיין כבר כתב על זה, שכשאתה בזוגיות, אין לך ברירה אלא לראות סדרות. עכשיו סיימנו את "הג'ינקס – חייו ומיתותיו של רוברט דורסט" (The jinx - the life and deaths of Robert durst) שזו סדרה מומלצת ועברנו לסמויה עונה 4. אחר כך נראה לי "טרמיי". יש מעט מאוד סדרות עלילתיות שגורי מוכן לראות. שלשום ראינו סרט תיעודי של ה-BBC על שחר היקום. פעם היקום היה מלא בחושך ואטומים של מימן ריחפו באוויר, עד שנוצרו הכוכבים הראשונים שהאירו את האור הראשון וגרמו ליקום להפוך ממלא ערפל לשקוף, שזה קצת דומה לזה שבראשית העולם היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום עד שאלוהים אמר ויהי אור, אבל גורי אומר שלא, כי ספר בראשית נכתב כאילו כדור הארץ עומד במרכז הכל. נראה לי שרפתל עומד במרכז הכל ואני מנקה סביבו.

זהו אז אני רוצה לראות הסמויה ולאכול ענבים ולא להתלבש יפה וללכת עם אחותי ובת הדודה שלי לפאב. שם הן יהיו מגניבות מאוד ואני לא. כל הראש שלי מלא ערפל והיד שלי מחזיקה מברשת ומנקה את האסלה עם סנובון או שאני יושבת על משטח המשחקים הסגול ונותנת לרפתל חתיכות של משחק אותן הוא זורק מתחת לספה ואיכשהו, אני גם לא יכולה לבוא עם גורי ורפתל לסבתא שלו, בגלל החרדה החברתית, כי יהיו שם המון אנשים בגלל ראש השנה ויום ההולדת של אחותו, אבל אין לי בכלל מה לעשות בבית. הוא כבר נקי.