פוסט שמשלב באופן משונה לביבות וגדי טאוב

היום בסופרמרקט, ניגשתי לקחת לחמניה. בשעה שניסיתי לפתוח שקית ללחמניה (יום ההתרמה למאותגרי שקיות יתקיים בעזרת השם ביום הצנורבלים. אל תגידו: "תרמנו במשרד" אם "המשרד" שלכם זה ארקפה), יצא מהמחסן מנהל הסופר, ירום הודו, והחל מצעק על אחת מעובדות המאפייה (סוג של מאפייה יש שם, שאופים בה דברים מפילסברי), בשעה שהמנהל צועק ועושה לי פלאשבקים לפעמים ששמעתי את אבא שלי צועק על מורות בטלפון וגם לפעמים ששמעתי את אותו מנהל צועק על קופאיות שהבריזו מהעבודה בטלפון (לך עצמך, אין עבודה?  שאת כותבת פוסטים כאילו היית עוגיית סוכר מבית הקפה מתוקה שהיה כותב על אריזות העוגיות "עוגיות סוכר – כאילו אין מחר"), הבחנתי בעיני בלביבות שיצאו חמות מה-"מחבת" (מה שגורי קורא "צצות כמו לחמניות חמות אחרי הגשם"), בעודי מנסה לפזול בעין אחת אל המרכיבים של הלביבות, המנהל הזה אומר לעובדת "זו לא תצוגה! ככה לא מסדרים תצוגה!" (כי הוא לא יודע שמה שעל המגש הוא כאילו "טרי" ומגרה ללקיחה?) והעובדת הנזופה מגלגלת את המגש עם הלביבות בחזרה אל המחסן. 

עכשיו תאמרו, למה לא אמרת "רגע, אני רוצה קופסא של לביבות", כי למיטב הבנתי בסופרים, הם לא היו מתנגדים למכור קופסא ולו אחת מהתצוגה שלא מסודרת מספיק יפה בשביל שהלביבות תמכרנה? כי, ראשית, פחדתי מהאיש הזה שמצווח ככרוכיה על העובדים (מצווח ככרוכיה זה ביטוי מהגמרא/משנה על רבי שהיה צורח כמו עגור. כרוכיה זה במקורות עגור ולא שטרודל. שטרודל לא צועק כשאוכלים אותו, למרבה הפלא) . שנית, לא הספקתי לקרוא את רשימת המרכיבים של הלביבות (אבל קנית "ביסלי". את רשימת המרכיבים של הביסלי קראת? אז כן, קראתי. קראתי אבל לא הפנמתי ולקחתי חבילה הביתה, לעיון נוסף) ושלישית (הנימוק המטופש מכל), השיער שלי לא היה חפוף! ואסור לקנות לביבות שהשיער לא חפוף, כידוע, זו מצווה מדאורייתא. 

אחר כך, כשסיפרתי את כל העניין לגורי, אז אמרתי לו שלמנהל, באופן פאתטי ביותר היה עגיל באוזן, אז גורי אמר שהוא מעריך אנשים שמביאים את עצמם לידי ביטוי ללא התחשבות בצו האופנה, אז אמרתי שזהו, יש פה התחשבות בצו האופנה, אבל צו האופנה של שנות התשעים ורק לגדי טאוב, שגר באוהל בגינת שינקין, כי הוא אוכל כל יום באורנה ואלה, מותר עדיין לענוד עגיל באוזן, כי יש לו חברות חשפניות! לא לכל אחד יש חברות חשפניות! והוא רשם עליהם את הספר "עלנבי" (רכשתי. קראתי בעיון ואז שמתי על הגדר בשכונה לעיון נוסף של מי שרוצה) ומותר לו הכל, כולל להיות תקוע בשנות התשעים ואידך זיל גמור.

"קח עוד תפוז - אתה יודע למה" או איך נגמרו לי הקלמנטינות

התקשרתי לאבא שלי בתשע בבוקר (אבא שלי קם בחמש כל יום) והוא לא ענה כי הוא היה בחדר הכושר. כולנו עברנו את השלב הזה, בו קנינו טלפון סלולארי ראשון והחזקנו אותו כבוי כל הזמן, רק שרובנו קנינו טלפון סלולארי ראשון בשנות התשעים (אפילו לגורי היה) ולא בסוף אלפיים וארבע עשרה. ברור שאבא שלי בהתחלה יחזיק את הסלולארי מכובה כל הזמן, הוא רק הצטרף אלינו מהשני אחוזים באוכלוסיה הבוגרת בישראל שאין להם טלפון נייד (הוא יגיד לכם שהיה לו טלפון נייד כי *טררם תופים* בשנת אלפיים ואחת עשרה הוא קנה טלפון אלחוטי! לשימוש ברחבי הבית! מבחינת אבא שלי, טלפון אלחוטי הוא נייד כי, ובכן, הוא לא מחובר לחוט ואני לא אסביר את זה עוד פעם, טיפשונים. היה לו טלפון . שהיה נייד. מכאן שהיה לו טלפון נייד. זה ההיגיון של אבא שלי ואידך זיל גמור).

אז התקשרתי לאבא שלי בתשע בבוקר והנייד שלו היה מכובה. הסיבה שהתקשרתי היא שרציתי לבקש ממנו לשמור על בוציק בזמן שאני עובדת. אבא שלי, כאמור, לא ענה, אז התקשרתי לאמא שלי שהסבירה לי שבן זוגה של אחותי במילואים ואבא שלי בא אליה מחר וזה יהיה לו קשה לבוא לאחותי ביום רביעי ואלי ביום חמישי. אמא שלי אמרה לי שבעצם אבא שלי לא יוכל לבוא אלי עד שתתחיל השנה החדשה ואחותי תחזור לעבודה וכשאמרתי לה שהוא הציע לבוא פעם בשבוע היא אמרה שפעם בשבוע או אלי או לאחותי ואחותי צריכה יותר עזרה ממני (מה שנכון). היא הציעה לבוא בעצמה בהפסקת הצהריים שלה (יום כפול בעבודה) אבל ויתרתי כי זה קשה מדי בשבילה ולא הכי מועיל בשבילי (שהיא תהיה פה שעה וחצי במקום לנוח בצהריים מהעבודה). היא הציעה לבוא יום אחד אחרי העבודה, אבל זה לא עוזר לי כי זה מאוחר לי מדי. בהערת שוליים אוסיף ואומר שהכנות שלה דווקא נעמה לי ולא ניסיתי להתקשר לאבא שלי אחרי חדר הכושר, כי האמנתי לאמא שלי שהוא עמוס מדי. הוא גם מבקר את סבתא שלי ארבע פעמים בשבוע.

בקיצור, כשגורי אומר לי "אם את צריכה עזרה תעשי סבב טלפונים" הוא לא באמת מצפה שמישהו יעזור לי. בטח שלא חפציבה שעובדת מינימום עשר שעות ביום, או אמא שלי שעובדת כל יום עד ארבע או אבא שלי שמתאמן למרתון (הוא תמיד מתאמן לאיזה מרתון) או אחותי שקורסת תחת העומס של הבוציק שלה וגם גורי אמר לי שמטפלת לפעמיים קבועות בשבוע סתם תציק לי, אם לא תהיה לי עבודה. מה שמשאיר אותנו לחפש בייביסיטר על בסיס שעות למקרה הצורך, כי זה לא ריאלי "לדבר עם השכנה" כמו שאמא שלי הציעה, כי עם השכנה, החברה שלי לשעבר, אני לא אדבר, כי אני לא סומכת עליה (כשהמלצתי עליה למישהו מקוראי הבלוג, אי שם באלפיים ושמונה, כן סמכתי עליה והיא מטפלת אחלה, פשוט יש בה קינאה מסויימת שנובעת מכך שהיא לא מצליחה להיכנס להיריון שני ולילדה היחידה שלה יש מבט פסיכופטי בעיניים, שלא באשמת הילדה כמובן (יש גבול לכמה שאתה יכול לצרוח על הילד שלך במלוא הריאות ולא לשלוח אותו לגן בכלל ולהיות כל עולמו ובאותו זמן לקרוא לו ניג'ס ונודניק ולישון איתו במיטה אחת עד שהוא נשבר) שאני לא מוכנה שהיא תטפל בבוציק) ולדבר עם השכנה השניה זה לא ריאלי כי היא בחודש תשיעי עם ילדה בת שנה ולדבר עם השכנה השלישית זה לא ריאלי כי יש לה תאומים בני ארבע ועבודה בבית המרקחת של קופת חולים בתור משווקת ויטמינים. אז אין "שכנה" ואין "סבב טלפונים".  צריך למצוא כבר שומרת טף לפי שעות. ויפה שעה אחת קודם  :-).

למי שייכות העיניים הכי כחולות

היום הלכתי לראות את רופאת המשפחה עם העיניים הכי כחולות בקופת חולים, שחזרה מחופשת לידה והיא רזה ויפה מתמיד. ד"ר ש' שהחליף אותה בזמן חופשת הלידה, היה מן סבתא כזו למרות היותו צעיר ממני. פעם הוא שוחח איתי במשך חצי שעה על למה אני מוכרחה תור לגסטרולוג וכשהוא נכנס לתפקיד הוא התקשר אלי ונשמע כל כך סמכותי, עד שכשראיתי אותו נורא התאכזבתי, כי הוא נראה כמו "טנצר המניאק" מ- "שמש" שהיה המורה שלי לתיאטרון בתיכון (אמיתי לגמרי) וכשהוא שאל אותנו פעם מה למדנו מהשיעור אמרתי לו "כלום" כי הוא נתן לי 60 על זה שבעבודת גמר העתקתי את הכריכה האחורית מאת מנחם פרי על המחזה "חפץ" (לא היה אז ויקיפדיה, כן?) ולדעתי היה מגיע לי לפחות 70 על התחכום, כי העתקתי את פרופ' מנחם פרי ולא את "דובשני" או איזה תקצירים אחרים לספרות, שאבא שלי היה קונה לפי הקילו בשביל לראות מאיפה התלמידים שלו מעתיקים.

אז אמרתי לה שאני חייבת לה תודה על בוציק כי היא זו שאיבחנה את הבעיה בבלוטת התריס, אז היא התרגשה מעט, בצורה קרת רוח ומרשימה ואז פטפטנו קצת (קצת מאוד כי היו אנשים בתור) על לידות. בחוץ חיכה איש עיוור (עם מקל והכל לא איש עיוור שקולע אל עפעפי השחר חתיכות פחם, בפראפרזה על אבידן או ממש ציטוט שלו. אין לי כוח לבדוק למרות שהספר נמצא ממש מאחורי) עם מקל עיוורים ארוך וניהל שיחה נחמדה עם אישה גיבנת, כאשר ממול יושב אדם שאמר למנהלת האדמיניסטרטיבית של המרפאה "שימי אטמי אוזניים" כשהיא הסבירה ממש בנימוס ובסמכותיות לפועלים שאי אפשר לקדוח במרפאה בזמן קבלת קהל (כמובן שהיא ענתה לאיש המעצבן: "אני יכולה לשים אטמי אוזניים, אבל הרופאה לא תשמע אותך ברעש הזה" וזה בהחלט סתם לאיש את הפה) ואז היא נתנה לי בדיקות דם וגם שאלתי אותה אם מולטיויטמין זה בסדר, כי אני לא אוכלת מסודר והיא צחקה קצת ואמרה שכן, אם לא חסר לי מדי ברזל והיא שאלה אותי איך הק' ואמרתי לה שבהיריון היה מאוד רגוע ועכשיו יצאתי מהתקף והיא אמרה "אוי" ולא נאום של חצי שעה על זה שאני צריכה רופא גסטרו.

הבית מרקחת היה מפוצץ באנשים ודילגתי עליו לעבר הסופרמרקט. בקופה, הקופאית ד', שאלה אותי אם כבר חשבתי על הכרטיס של הסופרמרקט ואמרתי לה שלא, אבל שאם אעשה זה יהיה אצלה. אני ממש מחבבת את הקופאית הזו. אני זוכרת את הימים הראשונים שלה, בהם היא הייתה מפוחדת ומתלוננת לי על דברים (סתם כי אני בחורה אמפטית), אבל היא לא זוכרת אותי. שאר הלקוחות שזוכרים אותה הם גברים בגיל העמידה עם חוש הומור מפותח יותר או פחות שהעדינות שלה מגניבה אותם. הנימוקים שלה לכרטיס היו מאוד אינטלגנטיים, עד ששאלתי את עצמי למה היא לא עובדת בתור מינימום מזכירה או באק אופיס או משהו. למה היא חייבת לעבוד בעבודה האיומה הזו שעושה ממך מן רובוט קופה משוכלל + איש מכירות דרג ז'. באמת, או שאני רובוט או שאני איש מכירות, זה שני הלכי רוח שונים לגמרי וזה לא יפה לכפות אותם על אותו אדם באותו הזמן. 

ביום שישי, החברה של גיסי, הכינה לכל המשפחה ארוחה ממש נחמדה שהייתה בה גם כרובית מטוגנת ושניצלים. הבאתי לחברה של גיסי עוגות שמרים שאפתה ב' מטארט מן ורובין (נכנסתי לשם ושאלתי את ב' "מה אפית אתמול או היום?" והיא פשוט אמרה לי. כמה פשוט ככה קל) וחברה של גיסי, א', אמרה שאלו עוגות מאוד מושכות ושאפילו שקית הנייר החומה מגרה אותה וזה היה כיף, כי פחדתי שאף אחד לא יגע בהם בגלל אנטגוניזם ובסוף כולם טרפו אותן. אחד התאומים של גיסתי נגע בכל האוכל בשביל להסביר שהוא לא אוהב אותו וכשהוא נגע בכרובית המטוגנת, הוצאתי חתיכות כרובית שהוא נגע בהן (שתיים במספר) מחוץ למגש ואף אחד לא אמר כלום, לא לי ולא לו, כי הם לוקחים בקלות דברים. כולם התלהבו מבוציק, שהתלהב מהם בחזרה ואז מאוחר בלילה (נשארנו שם עד חצות), בוציק חירבן על כל הבגדים שלו שלשול ואחרי שגורי החליף לו הוא חייך שבע רצון וקרא בקול "לאלו!", אז אמרתי לבוציק שאני מעדיפה "אקרון!" (שזה מה שבוציק אמר ביום חמישי באמבטיה) כי זה יותר נקי מלאלו, וביום שבת אמרתי לו שלאלו עושים רק לאבא ובתמורה הוא עשה באמת "לאלו" רק לאבא, אבל את אמא הוא הדביק בלאלו ועכשיו שנינו עושים קקי צהוב, רק שבוציק כבר הבריא ולכן אמא הלכה לבד לד"ר ס' ובוציק ביטל לעצמו את התור לד"ר ג', כי לא היה לו "לאלו" כבר יומיים, תודה לאל.

ובבית של חמתי, ישבנו בחדר של גיסי ודיברנו עד אמצע הלילה ומישהו, לא זוכרת מי אמר שזה "החדר של המאגניבים" והיה לי נורא כיף וחפציבה תפרה לבוציק כובע באוברלוק שלה.

כמו אמבולנס טעון גופו של איש יגע/ דוהר אדרנלין בתוך דמו החם

היה לי יום לא פשוט ביום חמישי ("לא פשוט" הוא ביטוי תחליפי ולא מתבכיין לקשה או מאתגר) וכל זה כי הייתה לי בערב נסיעה לרמת גן ואחותי באה אלי בצהריים, עם הבוציק שלה, הישר מנמל תל אביב והבוציק שלה בכה במשך כמה שעות, מכאבי בטן (עניין ממש יומ-יומי אצלו, מסכן קטן) ואחותי הייתה רעבה ורצתה שאני אזמין לה אוכל. אחותי רצתה להזמין המבורגר צמחוני שנקרא בתפריט של בלאק "בריג'יט בארדו", אז אמרתי לאחותי, טוב, אם קוראים להמבורגר ככה הוא בטוח צמחוני ואחותי אמרה "למה?" אז אמרתי לה, את לא יודעת שבריג'יט בארדו פרשה מהחיים הציבוריים לתוך בית שהיא מגדלת בו חיות? את לא מכירה את השורות של עלי מוהר: "כמו בריג'יט בארדו שתפסה כבר את העסק/ השאירה מאחור את הטוב ואת הרע/ ועל העניינים היא צופה מהמרפסת/ משהו בך יאמר לך 'הפסק!'/ בלי להתכוון תן לעצמך ללכת/ כל העניינים יפתרו מאליהם"?. אז אחותי השיבה במעט טינה, "מה'כפת לי" כי נמאס לה שאני מנפנפת בהון הסימבולי שלי ובצדק.

אז אחותי הייתה רעבה ורצתה שאני אזמין לה אוכל והתינוק שלה בכה ובכל פעם שניגשתי למחשב להזמין לה אוכל קיבלתי מייל מרגיז והתחלתי לנסח תשובה ואחותי כל הזמן הסתובבה בבית עם הקטן על הידיים והתיישבה לי על הכיסא. עכשיו, אלוהים יודע שאני לא אדם טריטוריאלי במיוחד, אבל קשה לענות למיילים בזמן שמישהו יושב לך על הכיסא הנורמלי היחיד בבית, ליד שולחן העבודה שלך ומרגיע תינוק בוכה, אז אני אומר לה לקום ואז אחותי מתחילה לבכות, כי נמאס לה ואני אומר לה "סליחה, לא ידעתי שהוא נרגע רק על הכיסא שלי" (כך בכל אופן טוענת אחותי ואיך אפשר שלא להאמין לאדם שבוכה, בוכה באמת, בדמעות) ואחותי היקרה מפזרת לי בסלון את כל העטיפות והשקיות והקטשופים והכלים החד פעמיים של המשלוח (בגלל זה אני כבר לא מזמין משלוחים. זו כזו טינופת. אני מעדיף לבשל שתי ביצים קשות ולאכול זיתים, שיהיה לי משהו בקיבה כאשר אני נוטל מולטיויטמין) ואנחנו יושבות ורואות "מחוברים" ופתאום נעשה ארבע אחרי הצהריים ואני צריכה ליסוע לרמת גן.

אז אני ניגש לחדר ומתלבש ואין לי כוח להתלבש ובסלון שני תינוקות בוכים ואחותי אומרת לי שהיא לא אוהבת את המעיל שלי ואני אומר לה "לפעמים אני מתלבש נורא יפה לסופרמרקט ועכשיו אני הולך לפגוש אדם שאני מכיר כבר ארבע עשרה שנה ואין לי כוח להתלבש", אבל אני מתלבש ובעודי לובש מעיל אחר, אמא שלי בדלת ואחותי שואלת אותי מהשירותים "אבל למה את נוסעת אליו? מה את צריכה אותו?" ולפני שאני מספיק לענות אמא שלי נכנסת ואחותי אומרת לה "אמא, מה זה המעיל הזה?" כי אמא שלי לובשת מן מעיל פרחוני מוזר ואני אומר "גם אני אמרתי משהו על המעיל הזה פעם" ואמא שלי אומרת "זה מעיל מ-'מיס לגוט'" ואני שותק ומכניס את הדברים שלי לארנק החדש שלי ואז אומר יפה שלום ומשאיר בבית את אחותי ואת אמא שלי ומאוד לא נוח לי להשאיר "חגיגה" בבית (אפשר להבין את זה).

בבואי לתחנת האוטובוס, אני מגלה שביטלו את הקו שנוסע ליעד שלי ומוקדם מדי לקחת מונית, אז אני נכנס לסנטר ונכנס ל-"זארה" רק בשביל להסתכל במראה, לראות שהכל מסודר ואז אני לוקח מונית לשכונה החשוכה שלו וממתין מעט ליד ספרייה עירונית ומוארת ואחר כך אני עולה אליו ומקבל ממנו "שטיפה" במילים די קשות שמאוד מעליבה אותי, מעליבה אותי עד עמקי נשמתי, אף אחד לא פגע בי ככה כבר הרבה זמן וגורי בא לאסוף אותי משם (וגורי אומר שהוא לא היה צריך להיות כל כך בוטה אלי ואני אומר "הוא רק עושה את העבודה שלו. הוא לא ממש מבדיל בין לקוח ללקוח, ארבע עשרה שנה או לא ארבע עשרה שנה") ואנחנו חוזרים הביתה ובבית בוציק בוכה בהיסטריה, כי אמא שלי מנסה להאכיל אותו בדרך לא מיומנת וכל הבית מטונף והשולחן בסלון מלא בסימנים של כוסות שאמא שלי ואחותי השאירו ואמא שלי הוציאה ערימה של כביסה מהמייבש וזרקה אותה על הספה בסלון ובדרך הפילה מלא פריטי לבוש על הריצפה והיא שטפה לי כלים בצורה מרושלת וארון המטבח עכשיו מלא בכלים מלוכלכים והכיור לא נקי (למה אני מקטר על זה ששטפו לי כלים? כי אני מאמינה גדולה במשפט "עבודה שראוי לעשותה, ראוי לעשותה היטב" כלומר, אל תשטפי לי כלים ואל תקפלי לי כביסה, אבל אם את כבר מדיחה כלים, בלי שביקשו ממך, אז תשטפי אותם באותה רמה שאת שוטפת בבית שלך וכמו שאת לא שמה כוסות על השולחן בסלון בלי תחתית בבית שלך, אל תעשי את זה אצלי ואחותי, אם נגמרת המטרנה הדלת לקטוז שלך, אפשר לשים את הקופסא בפח – יש חמישה פחים בבית שאני מרוקנת כל יום) ואמא שלי אומרת לגורי "הבנות יורדות על הז'קט שלי, נכון הוא יפה?" וגורי ממלמל משהו, אז אמא שלי אומרת ברוח טובה "בוציק אוהב אותו" ואני אומר ברוח טובה לא פחות "זה מה שחשוב" וגם "תודה רבה על העזרה, אמא" ואמא שלי אוספת את הפסולת שאחותי השאירה ומורידה את השקית לפח הזבל.

ובבוקר שישי אני קם עם לב מלא בערפיח (כי ממש נעלבתי ממנו, שלא לצורך, כי רוב האנשים במקצוע שלו לומדים אותו בשביל הזכות לדבר לא יפה לאנשים ואני כבר לא רגיל שמדברים אלי ככה וזה דבר טוב שאני לא רגיל לזה) ויוצא לקנות עוגות, כי אני מוזמן לארוחה בערב ואז אני אומר לעצמי שאולי אלך לבית המרקחת, אפילו שזה יום שישי ויהיו שם הרבה אנשים ובשעה שאני נכנס לבית המרקחת, בנגן שלי מתחילה יצירה שלמה של ארבעים וחמש דקות של ג'טרו טול ואני מתרווח בכיסא ומאזין והיצירה מתחילה במן הקלטה של פעימות לב מתונות כאלו.

(תודה)

כותרת מתוך שירו של דוד אבידן "בדיחה". אלו שורות מושלמות שחיכו בתודעתי בסבלנות לרגע שישאיל את עצמו לתיאור כזה מתאים.

עוד מסע אל ארץ האולי

יצאתי מהמרמר. כמו שגורי אומר "מי האיש/ החפץ חיים/ אוהב ימים/ אוהב ימים/ לראות טוב/ נצור לשונך מרע/ ושפתיך מדבר בירבר". זה לא טוב לדבר בירבר ולהיות מירמר. לא יוצא ממך שום דבר טוב. הכעס אוכל בך ואתה כמו הסנה שאיננו עוכל. מוטב שתשיל נעליך מעל רגליך ("מוטב כבר שנלך בגדולות" מי כתב? יונה וולך, אולי? לא, דוד אבידן), עשיתי ספונג'ה. ואני אומר זאת בתור עבד שנרצה, כלומר התרצה. אם אני והורי נתונים בדיאלקטיקה של האדון והעבד ואני מבקש מהורי הכרה אזי, ראשית, בסוף (ראשית בסוף? אילו עוד שגיאות רשלניות תהיינה בפוסט? חכו בסבלנות ותראו) ההורים שלי יתנו לי הכרה ושנית, יש לי עבודה (פנימית לעשותה ו) להשתחרר באמצעותה. בכל המקומות בהם אתה עבד, זה טוב מאוד, כי העבד יכול להשתחרר מהאדון והאדון קשה לו להשתחרר מהעבד.

וחוץ מזה, צ"פ (צ"פ טוען שמדבר דרכו משהו. נשאיר זאת בתור שאלה פתוחה, כי הדבר רב הידע ביותר שאתה יכול לומר הוא "אינני יודע" ובכן, אינני יודע) אומר שאם אתה מסרב לקבל מהוריך, אתה משול לאדם במסיבת חתונה שבא מלצר ומציע לו כוס יין והוא מסרב. אחר כך, בא מלצר אחר ומציע לך כוס בירה ואתה מסרב. אחר כך, בא מלצר ומציע לך כוס תה ואתה מסרב וסופך שנותרת בצמאונך ("ומר לי מר לי בפה/ כמו עץ השדה כמו עץ השדה" כתב נתן זך ואפילו אני (אפילו אני. אני שאינני יודע) יודע את המקור כי בספר דברים כתוב וכי האדם עץ השדה? כלומר אין להרוג אדם סתם, כי אם כורתים את הגזע שלו הוא לא יצמח מחדש) ותהא חוטף מן השמפניה המובחרת של החתן והכלה ואריך פרום אומר שהאנרגיה של ההורות היא אנרגיה של נתינה וצ"פ אומר שתמיד האנרגיה של ההורים, בהיותם הורים, היא של נתינה, גם אם הנתינה היא נסתרת ואם נדמה לך שלא נותנים לך, סימן שלא נותנים לך מה שאתה מבקש, אולם תמיד נותנים לך משהו ואפילו יהא זה משהו אחר (אחר ממה שאתה מבקש).

אז הזמנתי את אבי ואבי במקום "לצאת למרחקיו המוזרים" ("אבי פתאום מכל החדרים/ יצא למרחקיו המוזרים" כתב יהודה עמיחי בשיר "מות אבי" ואני משתמש בזו כמטאפורה לריצה ועוד כתב עמיחי בשיר  "ואלוהים בא כמו טורח/ תלה את מעילו על וו ירח" ומישהו באתר דתי תיקן את "כמו טורח" ל- "כמו אורח" וחטא לכללי הציטוט הנכון וגם באופן כללי) בא לביתי ושמר על בוציק באופן מעורר השתאות והוא לקח אותו לגן מאיר ("אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע הרף/ נטייל ידידי בשבילי גן מאיר/ נשענים על מקלות לעת ערב" כתב אלתרמן בשירו על גן מאיר שקוראים לו אולי "גן מאיר בתל אביב" כך נדמה לי) ולא רק גן מאיר מוזכר אצל אלתרמן, גם רחובי הקט וגם המשעול אשר מוביל אליו מוזכרים ב- "סוף דבר" של יעקב שבתאי, הספר ממנו אמסטרדם נתגלית כעיר קודרת ומשעממת לעיני הגיבור הקודר והמשועמם, שתקפה אותו בגיל ארבעים, חרדת המוות. להגיד לך שבוך כתב שהמוות אינו אלא אבסורד? ואיך בוך יודע? אינני יודע. אינני יודע.

מקורות (חוץ מאלה שהזכרתי בגוף הפוסט):

Cosmic Consciousness: A Study in the Evolution of the Human Mind (1901)- a book written by Richard Maurice Bucke, a Canadian psychiatrist.