העיסוק הספורטיבי שלך הוא "שחייה"

אני בלחץ בנוגע לנושא שלא מעניין אותי, כי כמו שגלוי וידוע ושגור ואמור אחרי שאת יולדת תינוק, רק התינוק מעניין אותך. אז לכי תדברי עם הבנק או תוציאי טפסים ממס הכנסה וכל זה אם בוציק מרשה, כלומר לא בוכה בכי קורע לב שאת מפרשת אותו כרצון להילקח על הידיים. לא הולדנו ילדים בשביל שהם יהיו זרוקים בעריסה בעודנו מדברים בקולות מהוסים עם "מרכז המומחים" של הבנק. 

"מרכז המומחים" של הבנק, למי שמעוניין או לא מעוניין לדעת, זה מוקד כזה שמבצע עבורך דברים במקום שהאנשים הנחמדים של הסניף, שאשכרה אפשר לשוחח איתם כמו עם בני אדם, יבצעו עבורך דברים. במקום זה, אתה עובר ממוקדן למוקדן, משל היית לקוח של "הוט" והאינטרנט התנתק לך לאיזה עשרה ימים ואתה מתחנן לטכנאי, ומנסה לקבץ קשב באותו סגנון שהקבצן בעל הפצעים הפעורים בפינה של קינג ג'ורג' ובוגרשוב מנסה לקבץ כסף ואנשים שמים לו בקופסא כריכים מקופ-מיקס, למרות שזה שהוא קבצן לא אומר שמגיע לו לקבל קלקול קיבה או קפה עם חלב חמוץ בחמישה שקלים. אז במקום לתת לי כריך מקופ-פליץ, מנהל המוקד אומר לי תשלחי לי בפקס טפסים ממס הכנסה. עכשיו צריך לשכנע את הפקיד של רואה החשבון שלי שילך עבורי למס הכנסה, כי העובדה שזוהי העבודה שלו שאני משלמת בעבורה, לא משכנעת אותו מספיק או שאני לא משכנעת אותו מספיק: אני ייצור כנוע כלפי פקידים המייצגים בירוקרטיה  + לא איכפת לי מספיק מן הנושא, דבר המהווה שילוב קטלני שאינו מסייע בקידום ענייני אם ענייני כוללים יותר מהכנת תמ"ל + החלפת חיתול בכל האכלה והם לא. ממש לא. 

אתמול נסענו לרמת גן בואכה קניון איילון, כי היינו צריכים לקנות לאחותי מנשא חלופי בעבור המנשא שהיא נתנה לי. היא אישרה לי לשמור את המנשא המושאל  בערב החג והבטחתי לה מנשא חדש עד מוצאי החג, יען כי היא גרה בקומה שלישית ללא מעלית והדגם של העגלה שלה, שהוא גם הדגם של העגלה שלי הוא במשקל של פוני קטן. פוני קטן הסוס, לא הבובה הקטנה עם השיער הסגול והעבות שמגיעה עם מסרק קטן. אז גורי ישן כל היום כי גורי מטפל בבוציק בלילה בתמורה לזה שהוא משלים שעות שינה בסוף השבוע דבר שגורם לכך שאין לנו חיים ואנחנו אף פעם לא יוצאים מהבית, אבל אני ישנה תשע שעות כל לילה, שזו עיסקה טובה יותר מספה במבצע מערוץ הקניות: אתמול עלתה 9999 ש"ח והיום 2999 ש"ח בלבד. כל המזמין פיצה בדלפק יקבל אותה חמה אצלו בבית תוך עשר דקות – שזה ציטוט מהסרט התיעודי האהוב עלי "פיצה משפחתית". עשרת המזמינים הראשונים יקבלו סוג של מתנה. 

אז גורי בסוף קם. אחרי זה הוא אכל, אחרי זה הוא התרחץ ואז ארזנו לבוציק תיק, רתמנו אותו לסל קל, לקחנו את העגלה ונסענו לרמת גן. ברמת גן גילינו שבחנות היחידה שמצאנו לידה חניה, יש מבחר עצום של מנשאים. כן, גם כאלו שאני יכולה להשתמש בהם בכוחות עצמי – וזאת בניגוד לחנות אחרת שסייעה לנו להגיע למסקנה שאני חייבת את המנשא שאחותי קיבלה מחבר שלה לעבודה שקיבל במתנה מנשא שמוכרים רק באירופה ואפילו לא באי-ביי -  אבל בכל זאת קנינו לאחותי מנשא חלופי בשש מאות שמונים ותשעה שקלים ונסענו לצפון הישן של תל אביב להקפיץ לה אותו. בילוי נאה של מוצאי שבת. אני וגורי ובוציק באוטו. בוציק, כמו אמא שלו, אוהב נסיעות.

בערב החג, לעומת זאת, היה ממש כיף. במקום אווירת יום השואה הרגילה אצל ההורים שלי, היה שמח עם שני בוציקים חדשים. הבוציק של אחותי בלול שאמא שלי קיבלה מחברה והבוציק הפרטי שלנו בלול נייד. אבא שלי התעקש להאכיל את שני הבוציקים כי הוא רוצה בקרוב להיות בייביסיטר לבוציקים. הוא רק שאל אותי במשך דקות ארוכות, איך אנחנו יודעים שהבקבוק של בוציק, שאנחנו מגישים לו אותו פושר על גבול הקר, כי ככה הוא אוהב, לא יעשה לבוציק כוויה אם אנחנו לא מטפטפים ממנו על השפתיים שלנו. העובדה שאוכל פושר לא יכול לעשות כוויה לא נראתה לאבא שלי סיבה מספיק טובה להימנע מבזבוז אוכל על ידי טפטופו חזור וטפטף. אבל הוא סבא חמוד בכל זאת. סבא חמוד ששואל הרבה שאלות קצת מיותרות.

 תפקיד הארוחה בערב היה מינורי מאוד, כי כולם התעניינו בבוציקים ואחותי הייתה גמורה כי בדרך להורים שלי הם נתקעו בפקק והבוציק שלהם פלט שלולית מכובדת באוטו, דבר שגרם לאחותי, אך לא לבוציק שלה – שהוא רק שבועיים בעולם ואינו מבין דבר – לבכות בכי מר. בסוף חזרנו הביתה וקיבלנו קופסאות קטנות עם קציצות בתוכן, דבר מעולה כי לא אכלתי עוף מאז הפעם האחרונה שאמא שלי נידבה לי קציצות. הבישול שלי טבעוני כברירת מחדל. מי יתתני עוף, פור גאד סייק. אמא, הבטחת לנו עוף לשבת וגם קיימת, כי הבטחות צריך לקיים, אלא אם כן אתה פקיד של רואה חשבון ולא בא לך לגשת למשרדי מס הכנסה.