מכונת רעש לבן

החיים קשים בחופשת הלידה שכניראה תת המודע שלי לא רוצה שהיא תגמר: כאשר אני עם בוציק, קשה – כלומר בלתי אפשרי -  לנקות את הבית וכן, ניסיתי להעביר בגדים ממכונת הכביסה למייבש בעוד בוציק רתום אלי במנשא וזה כמעט נגמר בכי רע, מזל שתוך שניה הבנתי שזו באמת משימה בלתי אפשרית ואסור, אבל באמת אסור, להתכופף עם המנשא. דבר ששירת אותי היטב כאשר אתמול במאפיה הפלתי מאפה על הריצפה. 

אז כשאני עם בוציק קשה לנקות את הבית וכאשר אני מנקה את הבית, אני מרגישה שבוציק זנוח בלול ועוד מעט הוא יקבל הטיה של הראש בגלל שהוא שוכב יותר מדי על הגב. איך אפשר להשכיב אותו על הבטן? או שהוא בוכה ומתרגז או שהוא נרדם ואז צריך להפוך אותו כמו פנקייק, כי אסור לתינוקות לישון על הבטן ומי רוצה להעיר תינוק ישן, בטח לא אמא שלו ועוד כשהיא ב-"אטרף" של ניקיון. הוא אף פעם לא שוכב על הבטן, כמו על הגב, רגוע וער. מחייך לאמא מתוך הכלא שהוא העריסה ואמא מתכופפת ומנקה את הריצפה של האמבטיה עם (לא פחות ולא יותר מ-) סקוטשברייט. אני אפילו לא יודעת למה אני מנקה כמו עבד, אולי כי עוד מעט בוציק יתחיל לזחול ובבית יש לנו – ירושה מהבעלים הקודם – ריצפה דמוית אבן שסופגת לכלוך כמו ספוג ויש עליה לכלוך עוד מהבעלים הקודם, שלא לדבר על התקופה הפרה-סווטלנית (כלומר לפני העסקה של סווטלנה העוזרת המושלמת שחזרה לרוסיה) שלנו, בה היינו מכבדים את הריצפה לעיתים רחוקות עד רחוקות מדי (כי זה היה ונשאר התפקיד של גורי ולגורי, כידוע, אין זמן).

בבית החדש והענק של ההורים שלי יש תועפות של ריצפה. אמא שלי עשתה עסקה עם אבא שלי שלא תהיה עוד עוזרת אחרי סווטלנה, אם אבא שלי ינקה בעצמו את הבית ומדובר בחתיכת בית, שלאף אחד לא ברור מדוע ההורים שלי קנו אותו לעת זקנה, חוץ מהפנטזיה של אבא שלי שכולנו נעבור לגור איתו, למרות שלא לי ובטח לא לאחותי בא לגור בפתיחה של דרמה קומית על זוג שחוזר לגור עם ההורים ביחידת דיור. מהביקורים הדו שבועיים, אבא שלי אפילו לא יכול לפתח קצה של מושג, כמה אנחנו עדיין יכולים לעצבן זו את זה. אבא, אתה יודע שהבת שלך מדליקה את המזגן הנייד כשאין אף אחד בחדר בתור "מכונת רעש לבן" שתמנע ממנה להפריע את שנתו של בוציק באמצעות שטיפת כלים? והמזגן בסלון פועל כל הזמן והאורות דולקים בכל הבית ואני כל הזמן ישנה עד מאוחר בלי שאתה עובד בשש בבוקר בגינה שעל הגג שנמצאת ליד החלון שלי. איזה סיוט היה כל זה ואיזה כיף שעברו כבר חמש עשרה שנה ובוציק ישן לידי בעגלה ואני הולכת לכרוע על הריצפה של האמבטיה ולשפשף. אני סוג של עבד של עצמי אני.