בספר שאני קורא גם ג'ורג' זרוק דפוק

היום קיבלנו את המיטה והשידה של בוציק. האספקה הייתה אמורה להיות תוך שלושים ימי עבודה, ולכן הטלפון ממפעל הרהיטים הפתיע אותי. כל כך הפתיע שקבעתי הובלה מהיום למחר, כך שגורי היה צריך להעביר את הערב בהעברת חדר השינה שלנו לחדר שהיה חדר עבודה ולפנות מקום לרהיטים בוציקיים בחדר שהיה חדר השינה שלנו עד שלשום. כמו כל דבר שגורי עושה, הוא ביצע את המעבר בצורה יסודית עם ניקיון מלא של שני החדרים, ובעד זה הלכנו לישון באמצע הלילה. יותר נכון, אני הלכתי לישון וגורי המשיך עם ההאכלות. לא הוגן, אבל לא היה לי כוח וגם לבוציק לא היה כוח: הוא היה עצבני ועייף, כי לא נתנו לו לישון עם כל פינוי החדרים הזה. עלי הוא לא הסכים לישון והיו לי רגשות אשם שלא שיחקתי איתו יותר אחרי הצהריים כי בערב הוא רק כעס עלי ברוטינת "זרוק את המוצץ כל דקה ופרוץ בבכי היסטרי. חזור על שלבים אחד ושניים מספר רב של פעמים". העובדה שכל היום הוא חייך אלי מהעריסה רק הגבירה את רגשות האשם שלי. הרגשתי שנתתי לו תשומת לב רק אחרי שהוא כבר היה עייף ומיואש. כמובן שהאכלתי אותו וחיתלתי אותו תוך כדי וכל מחזור של האכלה והחתלה אורך כמעט שעה, אז הוא לא היה לגמרי בלי תשומת לב ובחמש לקחתי אותו לטיול ארוך, אבל בין לבין, בכל זאת, ילדים לא נועדו לשכב "זרוקים" בעריסות.

אז היום, חצי שעה לפני שהמובילים היו אמורים להגיע, קיבלתי מייל שהפך את הסידורים הבירוקרטיים שלא כל כך עניינו אותי לדחופים ולכן מעניינים בעל כורחם. בחלקים שונים של העומס לקחתי את בוציק לחיכי עד שהוא נרדם וגם הזמנתי את אמא שלי לבוא להיות בחברת בוציק בהפסקת הצהרים שלה. כאשר אימי באה, בוציק ישן, אז היא ניקתה את השידה החדשה וסדרה בתוך המגירות את הדברים של בוציק. גורי קצת סקפטי לגבי המיטה והחדר, כי הוא לא רוצה שבוציק ישן בחדר משל עצמו במהלך היום ואני חושבת שהוא צודק. עדיף קצת להפריע לשנתו מאשר להשאיר אותו לבד בחדר ולסכן אותו בלהיות "רותי תישן ותישן". אז בגלל הספקנות של שנינו לא קנינו לבוציק עדיין מזרון למיטה החדשה. בנתיים אני וגורי משמשים כמזרונים אנושיים: בתחילת הערב בוציק נרדם עלי ועכשיו הוא ישן על גורי בעוד גורי יושב על הספה וישן. גם זו סוג של תשומת לב. גורי ובוציק הם ביחד בוציקים.

חדר העבודה שהפך לחדר שינה נותן לי הרגשה של שינה בחדר זר ועכשיו אני מבינה אנשים שמזיזים רהיטים מחדר לחדר במקום לנסוע לחופשה. השינה עם בוציק מזכירה לי פסח אחד שישנו לינה משפחתית בחדר גדול בדירה הגדולה של סבתא שלי בסמטת בנימין בנתניה: אחותי שהייתה עוד תינוקת, ישנה במיטה הזוגית עם ההורים ואני ישנתי על מיטה מתקפלת ליד אבא. בנות הדוד שלי ישנו על כריות בסלון ליד סבתא שלי שישנה על הספה ורק ההורים שלהן ישנו לבד בחדר השינה של סבתא שלי. בדרך ל-"לניאדו" עברנו ליד רחוב סמטת בנימין כך שבוציק נולד לא רחוק מכל השמחה הזאת. חבל רק שהקירות זקוקים לסיוד כמו שבוציק זקוק למוצץ וחבל שהמזגן החדש זורק את האוויר הקר על המיטה בה ישנים שלושתינו ובכלל אולי כבר קר מדי בשביל מזגן וממילא המזגן החדש שקט ולא ממלא את תפקידו בתור מכונת רעש לבן ואז אנשים שמדברים בקול רם ברחוב נכנסים ויוצאים לי מהחלומות ומדי פעם אני מתעוררת ומסתכלת על בוציק ישן בגובה הפנים שלי ואז אני אומרת לגורי "תכבה את המזגן" ובעצם לבוציק יש שלוש מיטות ולול מתקפל ועדיין הוא מבלה את הערבים בלישון עלינו. מזל שכיביתי את הטלוויזיה.

מכונת רעש לבן

החיים קשים בחופשת הלידה שכניראה תת המודע שלי לא רוצה שהיא תגמר: כאשר אני עם בוציק, קשה – כלומר בלתי אפשרי -  לנקות את הבית וכן, ניסיתי להעביר בגדים ממכונת הכביסה למייבש בעוד בוציק רתום אלי במנשא וזה כמעט נגמר בכי רע, מזל שתוך שניה הבנתי שזו באמת משימה בלתי אפשרית ואסור, אבל באמת אסור, להתכופף עם המנשא. דבר ששירת אותי היטב כאשר אתמול במאפיה הפלתי מאפה על הריצפה. 

אז כשאני עם בוציק קשה לנקות את הבית וכאשר אני מנקה את הבית, אני מרגישה שבוציק זנוח בלול ועוד מעט הוא יקבל הטיה של הראש בגלל שהוא שוכב יותר מדי על הגב. איך אפשר להשכיב אותו על הבטן? או שהוא בוכה ומתרגז או שהוא נרדם ואז צריך להפוך אותו כמו פנקייק, כי אסור לתינוקות לישון על הבטן ומי רוצה להעיר תינוק ישן, בטח לא אמא שלו ועוד כשהיא ב-"אטרף" של ניקיון. הוא אף פעם לא שוכב על הבטן, כמו על הגב, רגוע וער. מחייך לאמא מתוך הכלא שהוא העריסה ואמא מתכופפת ומנקה את הריצפה של האמבטיה עם (לא פחות ולא יותר מ-) סקוטשברייט. אני אפילו לא יודעת למה אני מנקה כמו עבד, אולי כי עוד מעט בוציק יתחיל לזחול ובבית יש לנו – ירושה מהבעלים הקודם – ריצפה דמוית אבן שסופגת לכלוך כמו ספוג ויש עליה לכלוך עוד מהבעלים הקודם, שלא לדבר על התקופה הפרה-סווטלנית (כלומר לפני העסקה של סווטלנה העוזרת המושלמת שחזרה לרוסיה) שלנו, בה היינו מכבדים את הריצפה לעיתים רחוקות עד רחוקות מדי (כי זה היה ונשאר התפקיד של גורי ולגורי, כידוע, אין זמן).

בבית החדש והענק של ההורים שלי יש תועפות של ריצפה. אמא שלי עשתה עסקה עם אבא שלי שלא תהיה עוד עוזרת אחרי סווטלנה, אם אבא שלי ינקה בעצמו את הבית ומדובר בחתיכת בית, שלאף אחד לא ברור מדוע ההורים שלי קנו אותו לעת זקנה, חוץ מהפנטזיה של אבא שלי שכולנו נעבור לגור איתו, למרות שלא לי ובטח לא לאחותי בא לגור בפתיחה של דרמה קומית על זוג שחוזר לגור עם ההורים ביחידת דיור. מהביקורים הדו שבועיים, אבא שלי אפילו לא יכול לפתח קצה של מושג, כמה אנחנו עדיין יכולים לעצבן זו את זה. אבא, אתה יודע שהבת שלך מדליקה את המזגן הנייד כשאין אף אחד בחדר בתור "מכונת רעש לבן" שתמנע ממנה להפריע את שנתו של בוציק באמצעות שטיפת כלים? והמזגן בסלון פועל כל הזמן והאורות דולקים בכל הבית ואני כל הזמן ישנה עד מאוחר בלי שאתה עובד בשש בבוקר בגינה שעל הגג שנמצאת ליד החלון שלי. איזה סיוט היה כל זה ואיזה כיף שעברו כבר חמש עשרה שנה ובוציק ישן לידי בעגלה ואני הולכת לכרוע על הריצפה של האמבטיה ולשפשף. אני סוג של עבד של עצמי אני.

איך אומרים "פסקונדיאק" ביידיש?

כל ערב, כשגורי חוזר מהעבודה, אנחנו לוקחים את בוציק לסופרמרקט. אתמול גורי גם חבש לו כובע וכיסה אותו בשמיכת פיקה מסוג "דובונים" כי החלטנו שהגיע הסתיו וכל מיני אנשים נעצרו להתבונן בו, אבל לא התייחסנו אליהם כי היינו שקועים בשיחה – שיש שהיו קוראים לה ויכוח – על איך להשכיב את בוציק על הבטן, אם הוא לא אוהב שמשכיבים אותו על הבטן. 

בדרך לסופרמרקט, צריך לעצור ולומר שלום לבת הדודה של גורי שעובדת ב- "בר הגבות" שמול הסופר. בר הגבות שמול הסופר הוא מקום טיפשי בו ניתן לקבל מריטה של שיער הפנים לעיניהן האדישות של באי הסופר ומבקריו, שותי הקפה ואוכלי המאפה בארקפה ומטפסי גרם המדרגות שנמצא הישר מעל ל-"בר הגבות". אין כמו להימרט כאשר אנשים עולים ויורדים מעליך במדרגות כמו מלאכים מהשיר "בבוקר, על דשא ביתי הרטוב/ על דשא ביתי הרטוב/ ירד משמיים בלובן כנפיים/ מלאך מסולם יעקב/ מאין תבואה ואין תצעד?/ מארץ הנגב עד ארץ גלעד/ את מי שם תראה מלאכינו הטוב?" את בת דודה של גורי כשהיא מורטת גבות.

בסופרמרקט אנחנו משייטים בין המדפים ואני משתדלת לא לקנות חטיפים וממתקים וגם משתדלת לא להחליק וליפול על התחת, כי הסוליות של הצ'יקיטיטאס הם כמו מחליקיים על קרח כאשר יש שלוליות על הרצפה, כלומר ההיפך מקרוקס שפעם ראיתי בפטנט שלהם שהם נועדו למנוע מסגל רפואי החלקה על ריצפה ובאמת סגל רפואי בדרך כלל מאוד אוהב קרוקס, כי אם אתה רופא או אח או אפילו סניטר רוסי גדול שלא מתגלח ונוהם נהמות ברוסית ספרותית, יכבדו אותך בכל מקרה, גם אם אתה במקרה נועל כפכפים בצבע סגול מפלסטיק + חורים ענקיים לקישוט ומתחת למיטה נהיה לנו קן של תיקנים. 

איזו ג'וקה אחת התקינה את התיק שלה (על כן קוראים לתיקן, תיקן. כי הוא מגדל גורים בתוך שקים דמויי תיקים. אלו היו עשר שניות על נושא התיקנים המוגשות לכם בחסות בוציק. "בוציק – אני לא אבכה גם בעשר השניות הבאות". להזמנות, חייגו, או מוטב שאל. אל תחייגו. אז לתיקן קוראים תיקן ואל תשאלו אותי למה קוראים לתיקי דיין, תיקי דיין. אולי היא גם סוחבת ביצים בשקים דמויי תיקים. הפרנסה כשחקנית בארץ קשה. איזה נהדר היא שרה שירים של חנוך לוין? מי מדגים ייאוש כל כך יפה? והלוא יש ייאוש בעולם, אך לא כרגע. אין צורך. "תרמנו במשרד" ואין לנו משרד. אין לנו משרד ויש לנו בוציק, שכרגע מתחזה לישן בעוד שאמא שלו מתחזה לכותבת כמו שבקלטת שגורי הקליט עם חברים כאשר הוא היה בבית הספר, מישהו אומר "ובתפקיד חיזוי ציפור מופיע..." ושאלתי את גורי מה זה "חיזוי ציפור" אז הוא אמר שברור שזה חיקוי של ציפור. ברור.

מה זו בעצם "מפה סינופטית"?

זאת "כתיבת מנשא", בוציק נישא במנשא ואני (סוג של) כותבת. מדי פעם הוא מעיף את המוצץ מהפה וזה סימן עבורי לעמוד ולהתחיל לזוז, כי במנשא הוא מוכן להיות בעיקר כשהוא בתנועה, כמו שכתבו החברים של נטאשה – אם כבר מנשא, אז להיות בתנועה. לפני כמה ימים הייתה לי שיחת טלפון חשובה ובוציק שרר במנשא ומדי פעם, תוך כדי שיחה עם האיש החשוב, הוא העיף את המוצץ מהפה וניגשתי למראה בשביל להשיב לו אותו לפני שיפרצו עלינו זעקות השבר הבאות עלינו לטובה. אפרופו מראה, איך יודעים שלבוציק אין "אני"? הוא לא מזהה את עצמו במראה והמראה לא מעניינת אותו. לא איכפת לו שיש שם עוד אמא ועוד בוציק, כי בהתאם לתיאוריה של פיאז'ה: מה שחורג מדי מהסכמה לא נכנס אליה בכלל ומתעלמים ממנו, ממש כפי שאני מתעלמת משטרודל התפוחים שקניתי זה עתה. 

שלושה ימים לא אכלתי דברי מתיקה וביום השלישי רתמתי את בוציק למנשא בואכה קריוטוש. זה לא ששוב נעלבתי מטארט מן ורובין, פשוט אני לא יודעת מתי הם אופים עוגות טריות. לראש השנה קניתי מהם עוגה להורים שלי ואז הבנתי את ההבדל בין עוגת שמרים טריה לבין אמא אחרת כמו בהלצה הלא מצחיקה של "מה יש" שמישהו כמעט אומר "בן זו" ואז הוא משלים "לבין אמא אחרת". כנראה אני האמא האחרת. עובדה, המנשא "יושב" עלי עקום.

האופנה החדשה בקרב הורים טריים ומתלהבים היא "לא לחשוף את הילד למסכים". אבל אפילו שאני רואה טלוויזיה כאשר בוציק ישן עלי, אני לא דואגת, כי הטלוויזיה שלי נקנתה בידי אבא שלי לפני כמעט עשרים שנה. היא בקושי צבעונית וכמעט יש עליה "אנטי מחיקון". השלט שלה לא פועל ובשביל להדליק אותה צריך לגשת אליה וללחוץ על הכפתור. טוב שאין עליה אנטנה שקולטת את שידורי ירדן ולבנון. אבא של גורי שאל אותנו "מתי תקנו טלוויזיה נורמלית?" ואנחנו ענינו "כשזו תתקלקל". הפיצ'ר הכי יפה בה? כאשר יש חשיכה באיזה סרט או סדרה, לא רואים כלום וזה מצמצם את זמן הטלוויזיה שלנו באיזה עשרה אחוז! בקרוב במזבלות המפוארות הקרובות למקום מגוריכם.

העיסוק הספורטיבי שלך הוא "שחייה"

אני בלחץ בנוגע לנושא שלא מעניין אותי, כי כמו שגלוי וידוע ושגור ואמור אחרי שאת יולדת תינוק, רק התינוק מעניין אותך. אז לכי תדברי עם הבנק או תוציאי טפסים ממס הכנסה וכל זה אם בוציק מרשה, כלומר לא בוכה בכי קורע לב שאת מפרשת אותו כרצון להילקח על הידיים. לא הולדנו ילדים בשביל שהם יהיו זרוקים בעריסה בעודנו מדברים בקולות מהוסים עם "מרכז המומחים" של הבנק. 

"מרכז המומחים" של הבנק, למי שמעוניין או לא מעוניין לדעת, זה מוקד כזה שמבצע עבורך דברים במקום שהאנשים הנחמדים של הסניף, שאשכרה אפשר לשוחח איתם כמו עם בני אדם, יבצעו עבורך דברים. במקום זה, אתה עובר ממוקדן למוקדן, משל היית לקוח של "הוט" והאינטרנט התנתק לך לאיזה עשרה ימים ואתה מתחנן לטכנאי, ומנסה לקבץ קשב באותו סגנון שהקבצן בעל הפצעים הפעורים בפינה של קינג ג'ורג' ובוגרשוב מנסה לקבץ כסף ואנשים שמים לו בקופסא כריכים מקופ-מיקס, למרות שזה שהוא קבצן לא אומר שמגיע לו לקבל קלקול קיבה או קפה עם חלב חמוץ בחמישה שקלים. אז במקום לתת לי כריך מקופ-פליץ, מנהל המוקד אומר לי תשלחי לי בפקס טפסים ממס הכנסה. עכשיו צריך לשכנע את הפקיד של רואה החשבון שלי שילך עבורי למס הכנסה, כי העובדה שזוהי העבודה שלו שאני משלמת בעבורה, לא משכנעת אותו מספיק או שאני לא משכנעת אותו מספיק: אני ייצור כנוע כלפי פקידים המייצגים בירוקרטיה  + לא איכפת לי מספיק מן הנושא, דבר המהווה שילוב קטלני שאינו מסייע בקידום ענייני אם ענייני כוללים יותר מהכנת תמ"ל + החלפת חיתול בכל האכלה והם לא. ממש לא. 

אתמול נסענו לרמת גן בואכה קניון איילון, כי היינו צריכים לקנות לאחותי מנשא חלופי בעבור המנשא שהיא נתנה לי. היא אישרה לי לשמור את המנשא המושאל  בערב החג והבטחתי לה מנשא חדש עד מוצאי החג, יען כי היא גרה בקומה שלישית ללא מעלית והדגם של העגלה שלה, שהוא גם הדגם של העגלה שלי הוא במשקל של פוני קטן. פוני קטן הסוס, לא הבובה הקטנה עם השיער הסגול והעבות שמגיעה עם מסרק קטן. אז גורי ישן כל היום כי גורי מטפל בבוציק בלילה בתמורה לזה שהוא משלים שעות שינה בסוף השבוע דבר שגורם לכך שאין לנו חיים ואנחנו אף פעם לא יוצאים מהבית, אבל אני ישנה תשע שעות כל לילה, שזו עיסקה טובה יותר מספה במבצע מערוץ הקניות: אתמול עלתה 9999 ש"ח והיום 2999 ש"ח בלבד. כל המזמין פיצה בדלפק יקבל אותה חמה אצלו בבית תוך עשר דקות – שזה ציטוט מהסרט התיעודי האהוב עלי "פיצה משפחתית". עשרת המזמינים הראשונים יקבלו סוג של מתנה. 

אז גורי בסוף קם. אחרי זה הוא אכל, אחרי זה הוא התרחץ ואז ארזנו לבוציק תיק, רתמנו אותו לסל קל, לקחנו את העגלה ונסענו לרמת גן. ברמת גן גילינו שבחנות היחידה שמצאנו לידה חניה, יש מבחר עצום של מנשאים. כן, גם כאלו שאני יכולה להשתמש בהם בכוחות עצמי – וזאת בניגוד לחנות אחרת שסייעה לנו להגיע למסקנה שאני חייבת את המנשא שאחותי קיבלה מחבר שלה לעבודה שקיבל במתנה מנשא שמוכרים רק באירופה ואפילו לא באי-ביי -  אבל בכל זאת קנינו לאחותי מנשא חלופי בשש מאות שמונים ותשעה שקלים ונסענו לצפון הישן של תל אביב להקפיץ לה אותו. בילוי נאה של מוצאי שבת. אני וגורי ובוציק באוטו. בוציק, כמו אמא שלו, אוהב נסיעות.

בערב החג, לעומת זאת, היה ממש כיף. במקום אווירת יום השואה הרגילה אצל ההורים שלי, היה שמח עם שני בוציקים חדשים. הבוציק של אחותי בלול שאמא שלי קיבלה מחברה והבוציק הפרטי שלנו בלול נייד. אבא שלי התעקש להאכיל את שני הבוציקים כי הוא רוצה בקרוב להיות בייביסיטר לבוציקים. הוא רק שאל אותי במשך דקות ארוכות, איך אנחנו יודעים שהבקבוק של בוציק, שאנחנו מגישים לו אותו פושר על גבול הקר, כי ככה הוא אוהב, לא יעשה לבוציק כוויה אם אנחנו לא מטפטפים ממנו על השפתיים שלנו. העובדה שאוכל פושר לא יכול לעשות כוויה לא נראתה לאבא שלי סיבה מספיק טובה להימנע מבזבוז אוכל על ידי טפטופו חזור וטפטף. אבל הוא סבא חמוד בכל זאת. סבא חמוד ששואל הרבה שאלות קצת מיותרות.

 תפקיד הארוחה בערב היה מינורי מאוד, כי כולם התעניינו בבוציקים ואחותי הייתה גמורה כי בדרך להורים שלי הם נתקעו בפקק והבוציק שלהם פלט שלולית מכובדת באוטו, דבר שגרם לאחותי, אך לא לבוציק שלה – שהוא רק שבועיים בעולם ואינו מבין דבר – לבכות בכי מר. בסוף חזרנו הביתה וקיבלנו קופסאות קטנות עם קציצות בתוכן, דבר מעולה כי לא אכלתי עוף מאז הפעם האחרונה שאמא שלי נידבה לי קציצות. הבישול שלי טבעוני כברירת מחדל. מי יתתני עוף, פור גאד סייק. אמא, הבטחת לנו עוף לשבת וגם קיימת, כי הבטחות צריך לקיים, אלא אם כן אתה פקיד של רואה חשבון ולא בא לך לגשת למשרדי מס הכנסה.