היום
שברתי שיאים חדשים של אנוכיות: גורי גם קם להאכיל אותו כל הלילה וגם חיתל אותו
באמצע הלילה. למעשה, הוא לא רק קם להאכיל את בוציק אלא ממש ישן בסלון. אחר כך, הוא
שמר על בוציק בזמן שהבאתי טופס 17. בזמן האחרון אני קופצת על כל הזדמנות לטיול.
ולבשתי סמרטוטים. כי יש לי צרעת, כלומר פריחה על כל הגוף. אני כנראה אלרגית למשהו
הקשור בבוציק: מטרנה, אבקת כביסה לתינוקות, חוסר בשעות שינה, ניקיונות מטורפים,
ביקורים של המשפחה של גורי ואמא שלי שמחרפנת אותי בכל פעם שהיא באה "לעזור".
ד. כל התשובות נכונות.
לא,
רציני, היא מחרפנת אותי. מתיישבת על הספה עם בוציק בידיים ומתחילה לחלק פקודות:
תביאי לי אוברול, אני רוצה להחליף לו; לכי תראי אם מכונת הכביסה סיימה ואני אעביר
לך למייבש (יופי אמא, חילקת עבודה של תשעים שניות – להעביר למייבש – למשימות לשני
אנשים); אמא שלי מרוקנת את מיכל ההדחה של האסלה ואז טוענת שנייר הטואלט שלא מצליח
לרדת בזרם החלש שנותר הוא מגבונים לחים "שזרקנו לאסלה" ("לכי תראי
למה יש מגבונים לחים צפים באסלה!" "זה לא מגבונים לחים" - *גורי
עומדת ליד האסלה, מחכה שהמיכל יתמלא ואז מורידה את נייר הטואלט שהעיז לצוף במים*);
למה זרקתם בגדים חדשים לתוך הכביסה?; תבררי לאן את צריכה לרוץ איתו באזעקה; אל
תצאי מהבית עד שתגמר המלחמה; אני זורקת לך את כל הג'ינסים כי את בחיים לא תכנסי
יותר לאף ג'ינס – שניה, בואי נראה. עליתי 13 קילו בהיריון. בלידה ירדתי שישה קילו
ועוד ארבעה קילו הורדתי באישפוז של בוציק באיכילוב. זאת אומרת שאני שלושה קילו יותר
מאשר הייתי לפני ההיריון. למה את זורקת לי ג'ינס במידה 42 או את הג'ינסים שקניתי
בתחילת ההיריון בו שקלתי יותר מעכשיו? אגרסיות much? והיא לא מבינה שהיא לא נעימה כלפי כי כלפי חוץ, זה תמיד "מה
שאת רוצה בובה" ו- "אני פה בשבילך 24 שעות".
כאשר
היא איתי, אני מרגישה כמו אסירה במחנה לחינוך מחדש. בזמן שהיא מטפלת בבוציק, אני
מרגישה שאני מורדת לדרגת שוליה למרות שבכל הזמן שהיא לא פה, שזה 90% מהזמן, אני
אמא נהדרת וכלמנסע אוטונומית להפליא (אף אחד לא ינחש מאיזה מחזה של חנוך לוין הוא
הציטוט "אני כלמנסע אוטונומית". תשובה במהופך: מ-"חפץ". צבעו
בצבעים עליזים את מסך המחשב). מחתלת, מאכילה, מכבסת, תולה (סתם, לא תולה, יש לי
מייבש), מנקה את השירותים והאמבטיה, עושה אבק וגם, חזרתי לבשל והכל בשיא המהירות.
ולחשוב, שבשביל לשכנע אותה ללכת, אחרי היום השני שהיא "עזרה" לי במשך
עשר שעות רצופות (אלוהים, זה היה יותר קשה מהאישפוז של בוציק, כי באישפוז של בוציק,
גורי פינק אותי והיה ויש קניון ליד בית החולים ותל אביב עטפה את ליס ברחמים גדולים
ונסענו הלוך ושוב והלוך ושוב לבית החולים להאכיל את בוציק כל ארבע שעות כמו הורים
חדשים ומתלהבים קצת יותר מדי ואכלנו "פרנק" באמצע הלילה והתלכלכנו מחרדל
ומכרוב כבוש ומ-"המזנון" בקעה מוזיקה חזקה מדי לשתים בלילה והמוכרת
בפרנק לא שמעה שאמרתי "חזיר קטן, בבקשה" ונתנה לי סתם נקניקיית בקר ובכך
היא הרסה לי את הנקניקיה הראשונה אחרי ההיריון שלא לדבר על זה שהיא הייתה מתוקה
אלי וכמעט התחלתי לבכות בעד זה ובעד שהייתי מותשת) ואחרי שנתפס לי שריר בכף הרגל
מרוב עצבים, אמרתי לה שהקצב שלה מהיר מדי בשבילי ושאני איטית מדי בשבילה והאמת היא
שהרבה יותר קל לעבוד עצמאית כמו השפן של אנרג'ייזר מאשר לבצע הוראות. זה כמו
שמחקרים מראים שלהיות מזכירה זה יותר מלחיץ מלהיות מנהל, כי למנהל יש אוטונומיה ולמזכירה
לא תמיד, מה שמחזיר אותנו לכלמנסע האוטונומית של חפץ.
אבא
שלי לעומת זאת, ממש מועיל. אתמול הוא הגיע עם קניות. הוא אמר שהוא קנה "מתוך
אינטואיציה" ובאמת הוא קנה המון דברים מועילים. בגלל שאני עושה "אקטינג
אאוט" דרך אוכל, מהבוקר אני אוכלת אפרסקים שהוא קנה ולעומת זאת זרקתי במרוצת
הימים שתי קופסאות עם אורז מלא שאמא שלי הכינה ואני כל הזמן זורקת למחזור את
הבקבוקים עם המים המינרליים שהיא מביאה איתה. חייבת ללמוד להציב גבולות. שתי נשים
פאסיב אגרסיב כלואות בבית אחד עם תינוק, כי כל ביקור שלה זה אלף שנים כמו "רינגו, רינגו, חטיף השנה, גם השנה ואלף שנים. כולם רוצים את רינגו, חטיף השנה. על רינגו לא מוותרים". דווקא כן מוותרים. את תזרקי לי
ג'ינסים. אני אזרוק לך את הבקבוקים. אני אלך לבדוק "אם המכונה סיימה" –
מה כל כך קשה לדעת אם המכונה סיימה? גם ממכונת הכביסה את מפחדת? ולמה אמרת לטכנאי
המזגנים שאני לא יודעת לשנות את הטמפרטורה במזגן? ולטלמרקטינג של "אחת
מתשע" אמרת שאני בהאכלה בטון כל כך רועד שהם טרקו לך את הטלפון בפרצוף? אמא: "יש
לך בדיקה של סרטן השד!" לא, אמא, זה טלמרקטינג להתרמה לסובלות מסרטן השד. הם
מתקשרים כל שבוע. את מתקשרת כל יום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה