שיעור חופשי

בוציק הלך היום לרופאה. ממש כמו בשיר "אם האהבה הייתה מדינה, אני הייתי שר החוץ", רק גורי לוקח את בוציק לרופא כי לי יש פחד מבוסס מאוד שאני רצטרך להחליף לבוציק לפני דמות סמכות כי בוציק יעשה פיפי על שולחן הבדיקות או על המשקל – סיפור אמיתי שכבר התרחש פעמיים במרוצת חייו שהחלו לפני שבועיים וקצת.

אני לא מאמינה שהוא רק בן שבועיים. הוא נראה לי כבר נצח וחצי שוכב בתוך העריסה כמו איזה בודהא מהפרברים. לפני שלושה ימים הייתי בסנטר. השומר הנחמד הציץ בעגלה ופסק "בן שבוע". אני עניתי "כמעט". אתמול הייתי בסנטר. השומר הנחמד הציץ בעגלה ופסק "בן חודש". אני עניתי "כמעט" והתחלתי מאוד לחייך. התול הזה אוכל כאילו אין מחר.

בחיי, לתול יש "חוסר ביטחון תזונתי". הוא לא בטוח מאיפה תגיע הארוחה הבאה שלו. לדעתי, זה זמן להפסיק את טריק האכלה של לקחת לו את הבקבוק ולשים אותו קצת בעריסה ואז להמשיך להאכיל אותו. לבן אדם יש חסך פטמתי חמור. אז צריך פשוט להשאיר לו את הפטמה של הבקבוק בפה במשך המון המון זמן. הייתי צריך להבין את זה יותר מהר מרוב שקראתי מלאני קליין. תכל'ס כשהוא מפעיל "אלגוריתם חפש פיטמה" כמו שגורי קורא לזה, אני אמא סופר מאכזבת. אמא לא שימושית. לא פלא שהוא מחפש פטמה גם אצל גורי וגם אצל אבא שלי. נכין לו כבר מעכשיו חיסכון לפסיכולוג מהסוג של הביוקר.

הסנטר הוא בעצם פורגטוריום לנשמות אבודות של הורים. אין לכם מושג כמה הורים מסתובבים שם עם עגלות החל משש בבוקר. עכשיו אני מבינה על בשרי דברים שכתבה ארנה קזין בספר "במרחק הליכה" על תרבות הקניונים, שם היא כתבה שהקניון הוא סביבה אידאלית לנשים – מאובטח וממוזג, בניגוד לרחוב. בסנטר עוד הגדילו לעשות והכל שם משופע בשיפועים. אפשר לתור את כל הקניון בלי לרדת מדרגה אחת. כך אני הולך עם בוציק שישן מבסוט בעגלה: יש שירותים, יש איפה לקנות שתיה, יש מיזוג, יש מאבטחים, אין אופניים ואופנועים, אין מעשנים, אין סכנה להתייבשות של בוציק ואפשר לקפוץ לסופר פארם בכל רגע נתון. את כל המסדרונות עברנו שלוש פעמים, חרוש והלוך, הלוך וחרוש. 

פתאום גיליתי שליד "גשר הפיל" יש חדר הנקה והמון חנויות לדברי תינוקות. קודם האיזור הזה היה בלתי נראה בשבילי. אני לעומת זאת, רכשתי נראות חדשה. המאבטחת מתנצלת כאשר היא סורקת אותי במגנומטר, הרוקחת בבית המרקחת נותנת לי אספקה לחודשיים בלי שביקשתי, רק כי אני משלמת גם על טיטולים newborn וכולם כל הזמן מדברים איתי ברחוב ופתאום אני מחבבת את זה. הבו לי אינטראקציות מלוא החופן. גם יש משהו מוגן בעמדה הזו מאחורי העגלה.

אז היום בוציק הלך עם אבא שלו לרופאה. אבא שלו שיודע להחליף מהר חיתול, גם אם האחות של טיפת חלב מסתכלת עליו בעודו עושה זאת, גם אם הרופאה, הרוסיה להפליא, מסתכלת עליו. ממש "אמא, התרנגול מסתכל עלי" רק שאני האמא. אני רק מסוגל להחליף חיתול כאשר אבא שלי מסתכל עלי. כנראה שהוא כבר לא דמות של סמכות עבורי. 

אז אני רץ כחץ מקשת לסנטר. הדלתות של קסטרו פתוחות. אני משבח אותם בליבי על שעות הפתיחה הנדיבות ונפנה לבחון את הבגדים. אדם מבוגר ממוצא רוסי נוזף בי שהם סגורים. אני עונה לו "אז למה הדלתות פתוחות?" והוא משיב לי שהדלת פתוחה לספקים. אני מציצה בשעון: שבע ושתים עשרה דקות. אפילו לא פתחו את הסופר או את הרי-באר. אני יוצאת מהסנטר, מבינה שאני חופשיה להסתובב איפה שאני רוצה. גם לעלות או לרדת במדרגות. מה פתוח בשבע בבוקר, אני עושה אומדן מהיר: טאבון, הקיוסק, המכולת וקופיקס. בשווארמה מישהו חותך מלפפונים חמוצים.