ודי לטפישא ברמיזא

אחרי יומיים שלא ראיתי את השכנה (כי לא יצאתי מהבית. לא בגללה, בגלל שבוציק קטן מדי והשמש קופחת וכל הרחוב מעשן, כך נדמה לי. בכל מקום קרב אליו אדם וסיגריה בוערת אחוזה בידו. סיפור אמיתי. כשיצאתי איתו אתמול התקרבה אלינו תוך כדי נפנוף נמרץ בסיגריה השכנה שמבלה את החיים שלה בעישון במבואה לבניין. הלו גיברת, הבן אדם רק נולד) – 

הבנתי שהפחד שלי ממנה לא רציונאלי, הלא היא האחרונה שאני חייבת לה דין וחשבון. היא באותה רמה של אדם זר שנעצר ליד העגלה ברחוב ואומר לבוציק שהוא חמוד או קטון או חמוד וקטון. פעם היא סיפרה לי שעצרה אותה זקנה ברחוב כאשר היא נשאה את ביתה במנשא ואמרה לה שאם אין לה כסף לעגלה "עזר מציון" יתנו לה אחת, אז בסיפור שלי היא הזקנה ואני הבחורה עם המנשא, למרות שבמקרה שלי לבוציק יש כבר שני מנשאים ועדיין הוא נרתם לבייבי ג'וגר בכל פעם שהוא יוצא לרחוב. לא מסתדרת עם מנשא. תהרגו אותי. הבטיחותי לא טוב להתברגות מפרקי הירך ועל המוקי נפלאות, כבר דיברנו. עם כל הכבוד, בוציק לא גדל בכפר בזמביה ואני לא קוטפת סחל'ה וג'הלולים בשדה הרחב תוך כדי שבוציק נישא על גבי. אני לא "מוסא סוסא" ולא סמי וסוסו, למרבה הפלא.

אז אני ובוציק שוקעים בשגרת "הימים הלבנים" שלנו, כי "שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר". באופן מוזר, היום שמתי לב שמרוב שאני מנקה – כן, אני, מנקה, בטירוף. גיליתי את האיכות המדיטטבית של הניקיון. אני קמה כל יום בשלוש לפנות בוקר ומתחילה "מבצע" חדש. היום סיטרלתי את כל הבקבוקים וכל המוצצים כי הייתה במטבח קופסא מימי טיטוס אנדרוגינוס, עם מוצצים ובקבוקים שסוטרלו בימים שאנשים ידעו מי זה זרטוסטרא (מאז שגיליתי מי זה זרטוסטרא, בא לי תמיד להגיד שאני יודעת מי זה זרטוסטרא. לפני שבוציק נולד, הלכנו אני וגורי באלנבי וראינו סטיקר של איש זורק מגן דויד, צלב וסהר לפח. עכשיו, האיש זרק גם דג לפח, כי הדג הוא הסמל של הגנוסטים והייתי מה זה מבסוטה מעצמי, שידעתי את זה. זרטוסטרא היה נביא גנוסטי, יחד עם אחד בשם מאני. פיליפ ק. דיק סופר את הנביאים החשובים ב-"ואליס" כך: זרטוסטרא, מאני, משה, ישו, מוחמד). גיליתי שיש גם דת כזו שקוראים לה תיאוסופיה – כלומר חוכמת האל -  שמאמינה שניתן לעבוד את אלוהים באמצעות כל דת.

אז פתאום שמתי לב שמרוב שאני מנקה, אין לי סבלנות לבוציק ונזכרתי בדוד שלי שהתאבד שאמר שלסבתא היה חשוב יותר הניקיון מהילדים ואמרתי לעצמי, מה חשוב בכלל הניקיון ולקחתי את בוציק לידיים בזמן שחיכינו שהפורמולה תתקרר. הכנתי לו מצעד להיטים לפעוטות, כאשר הוא לא רגוע. השיר המרגיע ביותר ever הוא כמובן הלהיט "אוניה": "אוניה, אוניה, עם כנף כשל יונה. היא מתנדנדת על הגלים". קצר ואפקטיבי. אחר כך השיר האלמותי עם המסר הבעייתי: "פילפילון" – "פילפילון אפו ארוך/ לא ידע כיצד לדרוך/ רק אתמול נולד הפיל/ וללכת לא השכיל" כאילו, מה זו השיפוטיות הזו. הבן אדם נולד אתמול, וכבר מכפיפים אותו לתקינה וסטנדרטים? שלא לדבר על זה שהוא נבהל מזה שאבא שלו הגיע הביתה("יום אחד, מקרה מבהיל/ בא הביתה אבא פיל/ פילפילון נבהל מאוד/ ומיד התחיל לצעוד") למזלי, קראתי באיזה מקום איך לשפץ את השיר: "יום אחד, מקרה מצהיל/ בא הביתה אבא פיל/ פילפילון שמח מאוד/ ומיד התחיל לרקוד" אחר כך "בוני בובוני רוקד לי ריקוד", "שתיים ועוד שתיים הם ארבע/ ארבע ועוד שתיים הם שש/ אבא של אבא הוא סבא. פיל בלי ראש הוא טיפש" ולקינוח "על ראש החרמון היה היה ארמון". אני פשוט זוכרת בעל פה עשרות שירי ילדים ואף אחד לא סיפר לי שאני כזה ובנימה אופטימית זו נסיים, כי הבחור בוכה ואנחנו לא רוצים שבגיל 62 הוא יתלה את עצמו כי לאמא היה יותר חשוב להקליד שטויות במקום לערסל אותו.