חילוק באפס הוא טעות כי אין לזה כל משמעות

יש את השיר "הוא יהיה לי בעל" שכתב משה סחר ושרה עדנה גורן בפסקול של "קוניליימל", כך נדמה לי. השיר הזה כולו ממוקד בקשר שבין הסטטוס שמביא איתו המעמד כאישה נשואה ובין ההוויה הצרכנית: "הוא יהיה לי בעל/ בעל בעל לב/ הוא יקנה לי נעל/ נעל על עקב/ ושמלה עם סרט/ הוא יביא לי שי/ אתהלך כגברת בין חברותי", אבל עכשיו נראה לי ש- "בעל בעל לב" הוא אחד שנותן לאישתו לישון. 

רציני, גורי האכיל את בוציק בארבע בבוקר בעוד שאני קמתי יחד איתם בשביל להתרחץ, לאכול שוקולד, לצחצח שיניים ואז ללעוס מסטיק כי הטעם של השוקולד עוד לא עבר לי מהפה ואחר כך, מצאתי את עצמי מתעוררת בתשע בבוקר כאשר גורי גרר את הלול קרוב יותר לאמבטיה בזמן שהוא מתקלח. בזמן שהשתנתי את קילוח הבוקר שאלתי את גורי בקול של בוקר (עבה ונשבר כזה) – "מה, הוא לא אכל מהלילה?" וגורי ענה שהוא אכל בשמונה והוא הוחלף בחמש

שזו עילגות ללהחליף חיתול ולא רמז לכך שתוליו הוחלף בילד אחר. הוא הקוף שלנו והוא ברשותנו. חוץ מזה שהוא הילד הכי חכם ויפה שקיים. אז מה אם הוא "עושה ניג'וסים". אתמול, כשחזרתי מחדר הכושר, בוציק היה כולו "תחת מחאה". הוא בכה וצרח ולא נרגע גם על הידיים. גורי היה בחוג. כשהוא חזר, הכנו לו אמבטיה. כי הבנאדם אוהב אמבטיה. אחרי האמבטיה, בה הוא "עשה טובה" ונרגע,  הוא צרח כאשר הלבישו אותו. בוציק לא אוהב שמלבישים אותו. אנחנו תמיד מדובבים אותו כאשר הוא צורח בהלבשה, כאילו הוא אומר לגורי: "אידיוט! מה אתה עושה?! אידיוט! מה אתה עושה?!" ואז כשהוא מכופתר כולו באוברול שלו הוא נרגע וכמו אומר "אה, טוב" והולך לישון. יש לו זיכרון של דג זהב. הוא לא זוכר מפעם לפעם שאנחנו לא עושים לו משהו נורא בזמן ההחתלה וההלבשה, כמו לא-גורו של שלונסקי הוא "צורח וצורח ועוד איך".  אז אחרי שהוא נרגע, שמנו אותו לישון וראינו "קאובוי של חצות" ב- MGM . באלוהים שזה סרט מדכא: אחד צולע ושחפני ואחד מנסה להתפרנס בתור זונה ממן זכר ויש לו פלאשבקים איומים איומים מהילדות וכולם עניים כל כך. אז הלכנו לישון. אני הלכתי לישון, זאת אומרת. 

וחמותיליו, "שמיכת עיטוף" היא לא "קשירת תינוקות". זו שמיכת עיטוף מכותנה אורגנית שקנינו בבייבי טבע. שמיכת עיטוף זה נשים גרמניות עם שיער אסוף, משקפיים עגולים קטנים, ופנים צחות מאיפור בבגדים צבעונים מבדים רחבים ורכים שגרות ב-"יורט" ומלקטות בשדה "חרולים" ל-"שייק ירוק". תוך כדי זה, הן מצלמות עצמן ליו-טיוב מסבירות על שמיכת עיטוף ועל מנשא "מוקי נפלאות". יש להן עשרה ילדים, כולם גדלו בחינוך ביתי ובלי חיתולים. תוסיפו תפוח ירוק לשייק הירוק, אם הוא לא טעים. תבשלו "פיצה טבעונאית" בתא המטען של הרכב שלכם. כיתבו הודעה במדור "ליקוטים". האם האתר "באופן טבעי" שווה תשלום? מה ליקטנו בשדה היום? שמיכת עיטוף בחנות בצפון הישן. זה לא "הלוחשת לתינוקות" או "שיטת החמש דקות" או סופרנאני או המפחיד הזה עם העיניים שיוצאות מן החורים, פרופ' רולידר. 

ובזמן שתוליו היה בשמיכת העיטוף הוא פעה ובכה בכי עדין, כל כולו "את מפריעה לי לכתוב את השיר עליך" (איזה משפט מבריק מתוך שיר של טל ניצן ופתאום חשבתי שבגלל שתוליו הוא בן ואני בת, זה כאילו שאני מפריעה לתוליו לכתוב את השיר עלי. שיר שהוא כותב בדמעות כי אני מקשקשת על המחשב בזמן שהוא בוכה ובגיל ארבעים וחמש הוא עוד ישלם בכסף טוב (יש כסף רע?) למלכה בתשלום ("האם מלכה בתשלום היא זונה?" גם ב- "כלוב" אני קוראת. מפגש גורלי היה עם השכנה אי שם באלפיים ושמונה. השכנה הלכה, נשארו "הרגלי הצריכה" והמון "פשטות מרצון בעידן הקפיטליזם החזירי") שתשתין לו בפה ותצליף בו תורה), אז הרימותו אותו מהלול ולקחתי אותו בידיים, כי שמיכת עיטוף או לא, עדיף להיות בידיים של אמא. אף "כותנה אורגנית מבייבי טבע" לא יכולה להחליף אותי ואפרופו, "את מפריעה לי לכתוב את השיר עליך", אם יש משהו שלמדתי מטל גורדון והסדנא שלה זה שקל לכתוב שירים לא טובים, כי "את משתפרת ביחס לעצמך ולא ביחס לאלתרמן". אז הנה, שלא ביחס לאלתרמן וגם לא ביחס לטל ניצן, שיר שהכינותי במו ידי. בדיוק על החוויה הזו:

היום משתרע מאופק אל אופק
ננשכת שפה שסועה
אם לא נוותר, אולי עוד נגיע
להציע את המיטה
הקפה כבר קר, הוילונות עוד קוראים לי
לבכות, לקצר הליכים
להתניע לבצוע ברטט בנפל
לירות לעצמי בסוסים

עכשיו תן לי את זה בפיציקטו

אתמול, חמותיליו, סבא של תולי וסבתא רבא של תולי באו לבקר וכך התגשם חלומי, לראות טלוויזיה עם עוד אנשים בשישי בערב, כמו בילדותי שהיינו באים לסבתא שולה לאכול ארוחת ערב ולצפות ביומן. אז בהתחלה שמתי לכל הסבא והסבתות תוכנית בישול כמו שהם אוהבים (בסביבות שש בערב ביום שישי יש תוכניות בישול בכל הערוצים: יש אהרוני שמרוב שיעור יתר על הידיים תמיד מכין "קדאיף". מה שהיה משעשע שהפעם הוא באמת הכין קדאיף. יש אנשים מ- "מאסטר שף" שמבקשים מתכונים מקהל הצופים ואז מעמידים פנים שהם שופטים את המתכונים. אף פעם לא הבנתי מה כיף בלראות אנשים טועמים מנות בטלוויזיה. חמותי קוראת לזה "להסתכל על אנשים אוכלים גלידה" אבל משום מה, זה מה שהם אוהבים. ובערוץ 1 יש את התוכנית הכי מטומטמת: תוכנית בישול בשפה זרה. איזו סבתא עצובה ושותקת

("יש לה הרבה מימיקה בפנים!" אומר גורי בניסיון נואש לשעשע את עצמו. הוא מעדיף לראות את התוכנית "אנשים מוצאים דברים בזבל, משפצים אותם ואז מוכרים אותם לאנשים שקונים דברים משופצים מהזבל" בערוץ ההיסטוריה. מה הקשר להיסטוריה? אין קשר, אבל כמה תוכניות כבר יש בעולם על היטלר. לא, רציני, בכל פעם שאני מעבירה לערוץ ההיסטוריה משדרים בו תוכנית על היטלר. זה ערוץ ההיטלר. צריך להמליץ עליו ל-"הייל היטלר" שדרך אגב גיליתי במה הוא עוסק: הוא עובד באגף התברואה בסניף גן מאיר! בפרק האחרון של "הייל היטלר": הייל היטלר ביקש סיגריה מאדם שהעבודה שלו היא לפנות את הפחים ממחסי הפחים לפני שהאוטו זבל בא ואז קרא לו אנטישמי, כשמפנה הפחים התעלם ממנו באלגנטיות של קיפוד. בפעם הבאה שהייל היטלר מבקש ממך סיגריה אל תהיה אנטישמי! תן לו סיגריה! היום בפרק החדש של -"הייל היטלר": הייל היטלר מבקש קבלה מאישה שהולכת או לא הולכת לעירייה: "הולכת לעירייה? תביאי לי קבלה!". אין, הוא שעות של כיף והנאה. הוא המפגר הכי כייפי בעיר)
 

מבשלת ביוונית ואיזה אידיוט מדבב אותה לעברית במבטא ארגנטינאי) ואז העברתי ל: "יומן" בערוץ 1, כי מסורת לא מקלקלים. "יומן" זה אחלה: יש שם אנשים שצועקים אחד על השני דברים בפוליטיקה כמו שסבא של תולי מחבב וגם זה ללא פרסומות, כי המשפחה של גורי לא אוהבת להעביר תחנה בפרסומות. בשבילם הפרסומות הם חלק מהתענוג של התוכנית. הם מדליקים את הטלוויזיה על ערוץ 2 ורואים את מה שנותנים: תוכנית בישול, תוכנית שיפוץ, אדם זחוח מראייין מפורסמים בחיקוי לגיא פינס (נראה לי שקוראים לזה "אנשים". שם כה רב השראה. לדעתי צריך לקרוא לתוכנית "אנשים שקונים זמן אוויר דרך משרדי יח"צנות ואיש בן 20 עם שיער לבן שמלרלר" – כמובן, לא השיער מלרלר, האיש. אם השיער שלך מלרלר תקנה לו שמפו "ראש וכתפיים"). הסבתא השניה של גורי, שהיא בת יותר מ-90 ולא תמיד יודעת מה קורה איתה, מדליקה את הטלוויזיה על ערוץ 10, אז תמיד שיש את התוכנית המעאפנה ("היום נעשה ניסוי! נזרוק אייפונים למים ונראה מה יקרה!" מה אתם חושבים שיקרה?)"גאדג'טים" עם הבלונדיני שרוצה להיות גיא לרר, אני אומרת לגורי בהתלהבות מזויפת: "התוכנית שסבתא חנה אוהבת!" על זה גורי עונה לי "ממש" בטון קצת משועמם מדי. אנחנו ביחד כבר עשרים שנה וסיפרנו את כל הבדיחות פעמיים (שקר. יותר מפעמיים. עוד בדיחה אחת שחוזרת על עצמה ואנחנו מתגרשים).

באמצע חלומי שהתגשם, רחצנו את תולי וכולם באו לראות כמה שהוא חמוד באמבטיה. כולם, חוץ מסבא של תולי שאמר "מה יש לראות, תינוק, באמבטיה" והאמת שחשבתי שהוא די צודק. יש לתולי אמבטיה עם כיסא. תולי יושב על הכיסא ופוער עיניים ואבא שלו מתיז עליו בעדינות מים חמימים עם בלינאום. מדי פעם תולי מנסה ללגום מעט מן המים עם היד או שהוא מנסה לטבוע על ידי החלקה מהכיסא באופן אלגנטי, אז האמבטיה שלו נמשכת בערך שלוש דקות ורק גורי "מקלח" אותו (איזו מילה תת תיקנית איומה), כי אמא שלו מפחדת מדי. אחר כך החליפו לו את כל הבגדים וחיתלו אותו בחיתול חדש תוך כדי שסבתא שלו מתמוגגת ממנו ואז הוא חזר לסלון, כולו "עייפים אך מרוצים". כאן כולם בחרו ללכת הביתה ואנחנו נותרנו עם שולחן מלא בכיבוד והדלקנו את הרדיו על השידור החוזר של טייכר וזרחוביץ, עד שאני התחלתי למלמל מתוך שינה "קח ממני את הכיבוד, אני אוכל סתם".

הָא בְּהָא תַּלְיָא

תולי עצבני מאוד, כי הוא "הצטרף ללהקת גזוז" כלומר עושה מלא פוקים, כמו אמא שלו וכמו הכלב של אהוד מנור שלא מבין מה קורה כשיורד גשם כי הוא "רק שנה שניה בפקולטה למדעי הסביבה". תולי לא מבין מה זה פוקים לכן הוא מצווח ככרוכיה ורוצה על הידיים כל היום וגם על הידיים הוא "צעירים חסרי מנוח", מתפתל ומשתולל. בקצב הזה הוא יברח מן הבית ויתצטרף לקרקס. בקצב הזה אני אברח מן הבית ואעבור לגור בגן מאיר. "ילדת סנטר" אני לא יכולה להיות, כי א. אני כמעט בת ארבעים (אמא שלי אומרת לי "תפסיקי לומר שאת בת ארבעים זה עושה אותי זקנה". לא יודעת, אני טוענת ש-37 זה ארבעים) ואם אני אהיה ילדת סנטר, אז אני אהיה ילדת סנטר נורא נורא זקנה. אפילו לא יהיה לי כוח לדחוף את החברים שלי על עוברים ושבים בגשר מקדונלד'ס, שזה המינימום דרישות בשביל להתקבל להיות ילדת סנטר. זה ולהחליק את השיער ולצבוע את העיניים בשחור פחם. ללבוש בגדי עור וניטים ולבקש שקל ולאכול שאריות של צ'יפס מהשולחנות זה אופציונאלי. שיעור למתקדמים – ללון בכיכר דיזנגוף ולשוחח שיחות על החיים עם מסוממים שברשותם PHD בפילוזופיה. כל המעניק קססה יקבל הרצאה על הגניאולוגיה של הרוע מאת ניטשה. אני מכירה את הכותרות של כל הספרים של ניטשה, כי היה לנו בבית, בספרייה של אבא שלי, למרות שכמובן טרם הספיקותי. כה אמר זרתוסטרא. החבר שלי זרתוסטרא.

פתאום חשבתי על תולי שאפשר לא לקנות לו בחיים איי-פד. האחיינים שלי מחוברים כמו באינפוזיה לאיי-פדים וסמארטפונים. בפעם שעברה ראיתי את מישמיש משחק באיי-פד הפרטי שלו משחק לילדים הרבה יותר קטנים ממנו שבו צריך למצוא קקה מחייך שמתחבא בתוך כוסות ומחליף מיקומים, כמו במשחק של הנוכלים על הטיילת. אם אני אלמד את תולי שחמט ולקרוא ושהוא יהיה בכיתה ג' נלך לרטרוספקטיבות של בונואל, אז יהיו לו כל כך הרבה יתרונות שלא יהיו לבני הגיל שלו, שממש יכולה להיות לו קריירה בתור מוכר שרשראות בנחלת בנימין! הוא יהיה הראשון במשפחה שלא יהיה לו תואר "שקר כלשהו" מאוניברסיטה מכובדת. לא, כי אצלנו לכל אחד יש תואר בלתי נחוץ אחר: ממשל ומדיניות ציבורית לאמא, ספרות לאבא ודיאטניות מ-"רידמן" לבת דודה שלי. לדעתי, או שאתה לומד משהו פרקטי או שחבל על הכסף. תראו אותי, אלף שנות לימוד והמקום היחיד שיקבלו אותי לעבוד בו זה מזכירה באוטו זבל. אז אתמול חמותיליו וסבא של תולי הגיעו לביקור. חמותיליו החזיקה בתולי במשך שלוש שעות וכך גיליתי שברוסית יש שמונים וחמש מילים לפלוצים. "אתה עושה פרפלאך? פלוצלאך? גוזלאך? קיינדלאך? קרפלאך?". גיברת, התינוק מפליץ. הוא לא עושה "פרפאלך". הוא מפליץ.  הוא "קוף תעשה ניג'וסים". הוא התינוק גרגורים מהספר של נורית זרחי שידע להוציא אגוזים מהקליפות שלהם מבלי לשבור את הקליפה כי היו לו אצבעות זעירות, אצבעות קטנטנות. בגללו אני רואה טונות של טלוויזיה בזמן שאני מחזיק אותו.

רגע אחד בבקשה

היום שברתי שיאים חדשים של אנוכיות: גורי גם קם להאכיל אותו כל הלילה וגם חיתל אותו באמצע הלילה. למעשה, הוא לא רק קם להאכיל את בוציק אלא ממש ישן בסלון. אחר כך, הוא שמר על בוציק בזמן שהבאתי טופס 17. בזמן האחרון אני קופצת על כל הזדמנות לטיול. ולבשתי סמרטוטים. כי יש לי צרעת, כלומר פריחה על כל הגוף. אני כנראה אלרגית למשהו הקשור בבוציק: מטרנה, אבקת כביסה לתינוקות, חוסר בשעות שינה, ניקיונות מטורפים, ביקורים של המשפחה של גורי ואמא שלי שמחרפנת אותי בכל פעם שהיא באה "לעזור". ד. כל התשובות נכונות. 

לא, רציני, היא מחרפנת אותי. מתיישבת על הספה עם בוציק בידיים ומתחילה לחלק פקודות: תביאי לי אוברול, אני רוצה להחליף לו; לכי תראי אם מכונת הכביסה סיימה ואני אעביר לך למייבש (יופי אמא, חילקת עבודה של תשעים שניות – להעביר למייבש – למשימות לשני אנשים); אמא שלי מרוקנת את מיכל ההדחה של האסלה ואז טוענת שנייר הטואלט שלא מצליח לרדת בזרם החלש שנותר הוא מגבונים לחים "שזרקנו לאסלה" ("לכי תראי למה יש מגבונים לחים צפים באסלה!" "זה לא מגבונים לחים" - *גורי עומדת ליד האסלה, מחכה שהמיכל יתמלא ואז מורידה את נייר הטואלט שהעיז לצוף במים*); למה זרקתם בגדים חדשים לתוך הכביסה?; תבררי לאן את צריכה לרוץ איתו באזעקה; אל תצאי מהבית עד שתגמר המלחמה; אני זורקת לך את כל הג'ינסים כי את בחיים לא תכנסי יותר לאף ג'ינס – שניה, בואי נראה. עליתי 13 קילו בהיריון. בלידה ירדתי שישה קילו ועוד ארבעה קילו הורדתי באישפוז של בוציק באיכילוב. זאת אומרת שאני שלושה קילו יותר מאשר הייתי לפני ההיריון. למה את זורקת לי ג'ינס במידה 42 או את הג'ינסים שקניתי בתחילת ההיריון בו שקלתי יותר מעכשיו? אגרסיות much? והיא לא מבינה שהיא לא נעימה כלפי כי כלפי חוץ, זה תמיד "מה שאת רוצה בובה" ו- "אני פה בשבילך 24 שעות".

כאשר היא איתי, אני מרגישה כמו אסירה במחנה לחינוך מחדש. בזמן שהיא מטפלת בבוציק, אני מרגישה שאני מורדת לדרגת שוליה למרות שבכל הזמן שהיא לא פה, שזה 90% מהזמן, אני אמא נהדרת וכלמנסע אוטונומית להפליא (אף אחד לא ינחש מאיזה מחזה של חנוך לוין הוא הציטוט "אני כלמנסע אוטונומית". תשובה במהופך: מ-"חפץ". צבעו בצבעים עליזים את מסך המחשב). מחתלת, מאכילה, מכבסת, תולה (סתם, לא תולה, יש לי מייבש), מנקה את השירותים והאמבטיה, עושה אבק וגם, חזרתי לבשל והכל בשיא המהירות. ולחשוב, שבשביל לשכנע אותה ללכת, אחרי היום השני שהיא "עזרה" לי במשך עשר שעות רצופות (אלוהים, זה היה יותר קשה מהאישפוז של בוציק, כי באישפוז של בוציק, גורי פינק אותי והיה ויש קניון ליד בית החולים ותל אביב עטפה את ליס ברחמים גדולים ונסענו הלוך ושוב והלוך ושוב לבית החולים להאכיל את בוציק כל ארבע שעות כמו הורים חדשים ומתלהבים קצת יותר מדי ואכלנו "פרנק" באמצע הלילה והתלכלכנו מחרדל ומכרוב כבוש ומ-"המזנון" בקעה מוזיקה חזקה מדי לשתים בלילה והמוכרת בפרנק לא שמעה שאמרתי "חזיר קטן, בבקשה" ונתנה לי סתם נקניקיית בקר ובכך היא הרסה לי את הנקניקיה הראשונה אחרי ההיריון שלא לדבר על זה שהיא הייתה מתוקה אלי וכמעט התחלתי לבכות בעד זה ובעד שהייתי מותשת) ואחרי שנתפס לי שריר בכף הרגל מרוב עצבים, אמרתי לה שהקצב שלה מהיר מדי בשבילי ושאני איטית מדי בשבילה והאמת היא שהרבה יותר קל לעבוד עצמאית כמו השפן של אנרג'ייזר מאשר לבצע הוראות. זה כמו שמחקרים מראים שלהיות מזכירה זה יותר מלחיץ מלהיות מנהל, כי למנהל יש אוטונומיה ולמזכירה לא תמיד, מה שמחזיר אותנו לכלמנסע האוטונומית של חפץ.

אבא שלי לעומת זאת, ממש מועיל. אתמול הוא הגיע עם קניות. הוא אמר שהוא קנה "מתוך אינטואיציה" ובאמת הוא קנה המון דברים מועילים. בגלל שאני עושה "אקטינג אאוט" דרך אוכל, מהבוקר אני אוכלת אפרסקים שהוא קנה ולעומת זאת זרקתי במרוצת הימים שתי קופסאות עם אורז מלא שאמא שלי הכינה ואני כל הזמן זורקת למחזור את הבקבוקים עם המים המינרליים שהיא מביאה איתה. חייבת ללמוד להציב גבולות. שתי נשים פאסיב אגרסיב כלואות בבית אחד עם תינוק, כי כל ביקור שלה זה אלף שנים כמו "רינגו, רינגו, חטיף השנה, גם השנה ואלף שנים. כולם רוצים את רינגו, חטיף השנה. על רינגו לא מוותרים". דווקא כן מוותרים. את תזרקי לי ג'ינסים. אני אזרוק לך את הבקבוקים. אני אלך לבדוק "אם המכונה סיימה" – מה כל כך קשה לדעת אם המכונה סיימה? גם ממכונת הכביסה את מפחדת? ולמה אמרת לטכנאי המזגנים שאני לא יודעת לשנות את הטמפרטורה במזגן? ולטלמרקטינג של "אחת מתשע" אמרת שאני בהאכלה בטון כל כך רועד שהם טרקו לך את הטלפון בפרצוף? אמא: "יש לך בדיקה של סרטן השד!" לא, אמא, זה טלמרקטינג להתרמה לסובלות מסרטן השד. הם מתקשרים כל שבוע. את מתקשרת כל יום.

שיעור חופשי

בוציק הלך היום לרופאה. ממש כמו בשיר "אם האהבה הייתה מדינה, אני הייתי שר החוץ", רק גורי לוקח את בוציק לרופא כי לי יש פחד מבוסס מאוד שאני רצטרך להחליף לבוציק לפני דמות סמכות כי בוציק יעשה פיפי על שולחן הבדיקות או על המשקל – סיפור אמיתי שכבר התרחש פעמיים במרוצת חייו שהחלו לפני שבועיים וקצת.

אני לא מאמינה שהוא רק בן שבועיים. הוא נראה לי כבר נצח וחצי שוכב בתוך העריסה כמו איזה בודהא מהפרברים. לפני שלושה ימים הייתי בסנטר. השומר הנחמד הציץ בעגלה ופסק "בן שבוע". אני עניתי "כמעט". אתמול הייתי בסנטר. השומר הנחמד הציץ בעגלה ופסק "בן חודש". אני עניתי "כמעט" והתחלתי מאוד לחייך. התול הזה אוכל כאילו אין מחר.

בחיי, לתול יש "חוסר ביטחון תזונתי". הוא לא בטוח מאיפה תגיע הארוחה הבאה שלו. לדעתי, זה זמן להפסיק את טריק האכלה של לקחת לו את הבקבוק ולשים אותו קצת בעריסה ואז להמשיך להאכיל אותו. לבן אדם יש חסך פטמתי חמור. אז צריך פשוט להשאיר לו את הפטמה של הבקבוק בפה במשך המון המון זמן. הייתי צריך להבין את זה יותר מהר מרוב שקראתי מלאני קליין. תכל'ס כשהוא מפעיל "אלגוריתם חפש פיטמה" כמו שגורי קורא לזה, אני אמא סופר מאכזבת. אמא לא שימושית. לא פלא שהוא מחפש פטמה גם אצל גורי וגם אצל אבא שלי. נכין לו כבר מעכשיו חיסכון לפסיכולוג מהסוג של הביוקר.

הסנטר הוא בעצם פורגטוריום לנשמות אבודות של הורים. אין לכם מושג כמה הורים מסתובבים שם עם עגלות החל משש בבוקר. עכשיו אני מבינה על בשרי דברים שכתבה ארנה קזין בספר "במרחק הליכה" על תרבות הקניונים, שם היא כתבה שהקניון הוא סביבה אידאלית לנשים – מאובטח וממוזג, בניגוד לרחוב. בסנטר עוד הגדילו לעשות והכל שם משופע בשיפועים. אפשר לתור את כל הקניון בלי לרדת מדרגה אחת. כך אני הולך עם בוציק שישן מבסוט בעגלה: יש שירותים, יש איפה לקנות שתיה, יש מיזוג, יש מאבטחים, אין אופניים ואופנועים, אין מעשנים, אין סכנה להתייבשות של בוציק ואפשר לקפוץ לסופר פארם בכל רגע נתון. את כל המסדרונות עברנו שלוש פעמים, חרוש והלוך, הלוך וחרוש. 

פתאום גיליתי שליד "גשר הפיל" יש חדר הנקה והמון חנויות לדברי תינוקות. קודם האיזור הזה היה בלתי נראה בשבילי. אני לעומת זאת, רכשתי נראות חדשה. המאבטחת מתנצלת כאשר היא סורקת אותי במגנומטר, הרוקחת בבית המרקחת נותנת לי אספקה לחודשיים בלי שביקשתי, רק כי אני משלמת גם על טיטולים newborn וכולם כל הזמן מדברים איתי ברחוב ופתאום אני מחבבת את זה. הבו לי אינטראקציות מלוא החופן. גם יש משהו מוגן בעמדה הזו מאחורי העגלה.

אז היום בוציק הלך עם אבא שלו לרופאה. אבא שלו שיודע להחליף מהר חיתול, גם אם האחות של טיפת חלב מסתכלת עליו בעודו עושה זאת, גם אם הרופאה, הרוסיה להפליא, מסתכלת עליו. ממש "אמא, התרנגול מסתכל עלי" רק שאני האמא. אני רק מסוגל להחליף חיתול כאשר אבא שלי מסתכל עלי. כנראה שהוא כבר לא דמות של סמכות עבורי. 

אז אני רץ כחץ מקשת לסנטר. הדלתות של קסטרו פתוחות. אני משבח אותם בליבי על שעות הפתיחה הנדיבות ונפנה לבחון את הבגדים. אדם מבוגר ממוצא רוסי נוזף בי שהם סגורים. אני עונה לו "אז למה הדלתות פתוחות?" והוא משיב לי שהדלת פתוחה לספקים. אני מציצה בשעון: שבע ושתים עשרה דקות. אפילו לא פתחו את הסופר או את הרי-באר. אני יוצאת מהסנטר, מבינה שאני חופשיה להסתובב איפה שאני רוצה. גם לעלות או לרדת במדרגות. מה פתוח בשבע בבוקר, אני עושה אומדן מהיר: טאבון, הקיוסק, המכולת וקופיקס. בשווארמה מישהו חותך מלפפונים חמוצים.