שאלתי
את גורי, איך אני יוצאת מהחוג וגורי ענה שהאפשרות הראשונה שלי היא לא לעזוב את
החוג ולא לתת למנחה כל כך הרבה כוח בעולם הפנימי שלי, פשוט לבוא עם מה שיש לי
ולקחת מה שאפשר לקחת, שזו הגישה שלו "כי כבר שילמנו". גורי הוא מאלו שאם
הם קונים מנה במסעדה ו/או שתיה הוא יסיים אותה בכל מקרה, "כי הוא כבר
שילם" והוא לא יוצא מסרטים באמצע כי "מקסימום אני מסתכל על זוויות
הצילום" אפילו שהוא לא משלם עליהם - לפחות
לא פר סרט- במסגרת המנוי לסינמטק.
אז
אני אמור לשבת על הספה המלוכלכת בדירה שהמנחה שוכרת בשביל הסדנא "ולהסתכל על
זוויות צילום" והאמת, אני קצת אפילו רוצה כי העמיתים שלי לסדנא מאוד מאוד
נחמדים וזה רק אני שמתנהג אליהם כמו אוטיסט מתוך מצוקה שהולכת וגוברת, כי מה אני, אני
כמו קנרית שהוכנסה למכרה, לאותת אם יש רמות גבוהות של קרינה, בשלב מסוים אני מקבלת
מנת יתר של "אנשים" ואני קורסת לתוך עצמי כמו הבובות האלו שמונעות על
ידי אוויר, בזמן שהאוויר יוצא מהן. תוסיפו לזה את הביקורת של המנחה וקיבלתם
"בובה ממוכנת". תוסיפו לזה את זה שלא הצטרפתי לקבוצת המנ'שמע של הקורס,
כי אין לי מותקן וזו לא נשמעת לי כמו אפליקציה חיובית (אפליקציה חיובית זה
"איפה האוטובוס שלי?" שאומרת לך מתי האוטובוס בא ו- "ההיריון הנחמד
שלי" שאומרת לך באיזה שבוע את, כאשר את שוכחת). גם אחותי רצתה שאני אצטרף למנ'שמע ("אני
מקימה קבוצה של בנות דוד!") וחמתי (כי היא רוצה להזמין אותי לאירועים
משפחתיים במקום לשאול את גורי שתמיד אומר "יש לנו תוכניות" והיא יודעת
שלי, לא יהיה נעים לומר לא). אז אין "מנ'שמע", מי שרוצה שאני אומר לו
מתי האוטובוס בא, או באיזה שבוע הוא, מוזמן. בטלפון שלי גם ניתן להתקשר לאנשים
שונים ולקרוא "גלובס". למה "גלובס"? כי זו האפליקציה היחידה
שהבנתי בה איך לכבות את ההתראות על עדכון כותרת ראשית. אבל בגלל שגלובס לא מעניין
אותי, אני עדיין סוחבת ספר בתיק, כאשר אני הולכת לקופת החולים.
היום
דווקא הייתי אצל "בודקן התינוקות" והוא אמר שתי-נוק "לא שמן"
ועבר מהאחוזון ה-80% בגודל לאחוזון ה-65% בגודל ושוקל רק 2 קילו ו-"מקדים את
זמנו" רק בשלושה ימים, שזה לא באמת מקדים את זמנו כי הם לא יודעים במדויק את
רגע ההתעברות. מעולה, ואני כבר דמיינתי שהוא גדול מאוד וששולחים אותי לעוד העמסת
סוכר ואומרים לי להפסיק לפחמם פחמימות. אין ספק שהעובדה שאני בקושי הולכת, אבל
פוקדת את חדר הכושר כל יום, משתלמת. כן, זה קצת מופרע, אבל ללכת קשה לי ולעשות
אליפטי, לא.
אז
בקיצור, גורי אמר שאם אני בוחרת לא לבוא יותר, אז לפחות שאני אודיע על זה בצורה
יבשה, אם זה הכי cool שאני יכולה. אז כתבתי למנחה מייל שלא אוכל
יותר לבוא ובינתיים היא לא התקשרה, מה שזרק אותי מיד להיעלבויות עבר מאמא שלי (אפילו
שלא רציתי לדבר איתה), למרות שאני מוכרחה להזכיר לעצמי ש-"אמא" היא אדם
בחליפה חומה של "מיס לגוט" (אל תשאלו אותי מה זה "מיס לגוט",
אני רק יודעת שאמא שלי קונה שם) ונעליים שטוחות ("נעלי יפית") שנוסע
לחו"ל בטיולים מאורגנים ועובד בעירייה, מסתפר ב- "ג'וזי", קורא
ספרים באנגלית בשביל לשפר את האנגלית ואחרי שהכלב מלקק את העוגה משאיר את העוגה על
השולחן ואילו "מנחה" היא בחורה שדופה, עם שיער מחומצן ונטיות הסנפה. לבושה
בבגדים דמויי עור ונעולה נעליים שקנה לה איזה בחור בשם "לאלו" או
"פאפו", יש לה קול סדוק מעשן והיא אומרת "שוב לא יצאת מתוך העולם
שלך" ("אמא" אומרת: "מה העניינים, בובה?" ואחר כך לא
מקשיבה לתשובה. ביום שישי סיפרתי לה שהיה לנו קשה והיו לנו חודשיים בלי משכורת, אז
היא אמרה "הנה אבא!" כי אבא שלי בדיוק ירד עם הכלב, אומר אבא "בואו
נעלה, השארתי את גורי בסלון לבד וזה לא יפה" וזה אחרי שאמא שלי רצתה להשאיר
אותי "לבד בסלון" (שזה כמו "לבד בברלין" אבל בחולון ובלי גרמנים)
כי היא רצתה "ללוות את אחותי לאוטו" ואבא וגורי היו בחדר עבודה, כי אבא
היה צריך עזרה עם המחשב ואז אחותי אמרה "גורי תבואי איתנו" ואז אמא שלי
אמרה "אה, נכון. תבואי איתנו". לפחות היא לא רוצה שאני אצטרף למנ'שמע).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה