מרק בובקעס

אתמול קנינו כדור פיזיו ואתמול גם נפטרתי מכאבי הגב כשהפסקתי לשבת על כיסאות והתחלתי לעבוד תוך עמידה על הברכיים על כרית, כאשר המחשב הנישא ניצב על השולחן הנמוך בסלון. הישיבה על כדור הפיזיו היא בערך הדבר הכי נוח בעולם. כשהייתי ילדה, היה לי כדור פיזיו אחד צהוב שביקשתי אותו בתור מתנה מדוד צבי ואחר כך חטפתי גערות שלא מבקשים מתנות מאנשים שהם לא אבא או אמא או סבתא וחוץ מזה ש-"המצאתי שאת הכדור הצהוב קנה דוד צבי". זה הם קנו לי. "בוודאי שאנחנו קנינו לך את הכדור הצהוב". הכדור הצהוב נגמר כאשר ענת, הבת של השכנים, נעצה בו עיפרון בכל הכוח, מה שגרם לאמא שלי לחשוב שהיא "ילדה מרושעת". הייתי בת 10 ומילאתי את הכדור בעיתונים "כי אני עושה ממנו פוף", אבל איכשהו זרקו לי אותו בסוף ולא קנו לי חדש – אז זה כדור הפיזיו השני שלי בכל החיים. בספר "לידה פעילה" קוראים לו "כדור לידה". כל אחד מה שמתכייף לו.

דוד צבי באמת אבל, קנה לי את "פו הדב" ואת "מר אל – כאן אנה". הוא היה גבר גדול, עם כפות ידיים גדולות שהיה מפסל בעץ. הוא לא למד, בגלל השואה ועבד בתור שרת בבית ספר ובתור עובד בסופרמרקט וכולם היו לועגים לו כי הוא לא היה משכיל כמו דודה של אבא שלי, אישתו, שהייתה אחות פסיכיאטרית מוסמכת ותמיד נראתה לי קצת מרושעת. הדוד צבי היה בעלה השני והיא והבת שלו היו מתעללות בו, עד שהוא היה לוקח את הכלבה, מיקה (אם תי-נוק היה בת, כך הייתי קוראת לה) והולך ברגל לסבתא שלי, שהייתה האדם השני "הלא משכיל" במשפחה ובוכה אצלה בסלון. מאוד מאוד אהבתי אותו. אני זוכרת שהוא היה אומר לי "מי רוצה לאכול מרק בובקעס עם דוד צבי?". לפני כמה שבועות בישלתי שעועית לבנה ושמתי יותר מדי מים ואז אמרתי לגורי "נראה לי שאם נעצור את הבישול כאן זה אולי יהיה מרק בובקעס" ומזגתי לנו לקעריות. זה היה "מרק בובקעס" בסדר איכשהו, אבל בסוף המשכתי את הבישול עד שנוצרה שעועיה רגילה ברוטב עגבניות כי אני לא דוד צבי. הוא מת מסרטן, אחרי שאף אחד לא האמין לו, שכואב לו, כי "דוד צבי והסיפורים שלו". גילו לו את הגידולים בגב רק אחרי שהוא מת. זה מזכיר לי שאבא שלי פעם אמר "ואחרי המוות, פתחו את סבתא רבקה והיא הייתה רקובה מבפנים" בגלל הסרטן וסבתא שלי הייתה אומרת "אמרו לי, אל תביאי לאמא ממתקים היא הולכת ומשמינה" וכל זה בזמן שהיא לא הייתה אוכלת כלום ונעשית כבדה בגלל הסרטן (אחרי גיל 80, לחמישים אחוז מהאנשים יש סרטן וזה לא משנה לאף אחד) וגורי אומר "המשפחה שלך והסיפורים הדרמטיים שלהם. אין כזה דבר 'רקובה מבפנים'. אמא של סבתא שלך לא הייתה רקובה מבפנים" ואז אנחנו מתחילים לצחוק.

הייתה לו מקטרת שחורה מעץ והמון פסלים מעץ במרפסת וגם כורסא מקש במרפסת, שפעם ישבתי עליה והנכד שלו שהיו לו שיערות בלונדיות ארוכות ניצח אותי בה במשחק הקלפים "מלחמה" ופעם דוד צבי שאל אותי אם אני רוצה לראות טריק ואז הוא נתן למיקה פקודה והיא קפצה ממש גבוה והורידה לו את הפיאה מהראש עם הפה. דוד צבי חשב שזה טריק מצחיק, אבל אני הייתי בת ארבע ולא ידעתי מה זה פיאות ואחר כך לא ישנתי כל הלילה מרוב פחד כי מיקה תלשה לדוד צבי את השיערות ועד אז לא ידעתי שדוד צבי קירח. לאבא שלי הייתה קלטת אודיו שהוא הקליט את דוד צבי מספר. פעם נכנסתי לחדר השינה של ההורים שלי ושמעתי את דוד צבי אומר מתוך הטייפ של אבא שלי "ואני רץ ביער והכלבים רודפים אחרי" ויצאתי מיד מהחדר. לא רציתי לשמוע. אני זוכרת גם שבתור כיבוד הוא היה שובר טבלת שוקולד שלמה לתוך קערה צהובה מעץ ואני הייתי זוללת את כולה עד שאבא שלי אמר "את לא צריכה לאכול אצל דוד צבי כל כך הרבה. יש מספיק אוכל, אחר כך, אצל סבתא. אצל אנשים שהם לא סבתא ולא ההורים, זה לא מנומס להתנפל על הכיבוד". אני חושבת שהייתי גומרת את הכיבוד אצלו כי אהבתי אותו ואף אחד לא הכין לי מאז מרק בובקעס.

ובקשר לחוג, אני חושבת כן לבוא שוב ופשוט לא להכין שיעורי בית ובמקום ערק, שצריך להביא אם לא מכינים שיעורי בית (למה ערק? אולי שורות של קוק? מקטרת קראק? הירואין וסט דקורטיבי של מזרקים? גוש של אופיום? קלטת של ירדנה ארזי? וידאו של מני פאר מראיין את זוהר ארגוב שאומר "יש לי נמלים מתחת לעור. מגרד לי. מגרד לי"?), אני אביא ממתקים וחטיפים, כי המנחה תמיד קונה לנו ממתקים: "כי אני הולכת להעיר אתכם עם סוכר כמו שעושים לילדים" ואני בשיעורים האחרונים לא מסוגלת לגעת בהם, מרוב כעס. כמו שהייתי אוכלת לדוד צבי את כל השוקולד, מרוב אהבה. אחותי קוראת ללא לאכול אצל מישהו מרוב כעס: "לעשות גורי". היא אומרת "עשיתי לחמתי 'גורי', כי הם לא דיברו אלי יפה". אז אני לא אברח, ואם היא תשאל אותי למה לא הכנתי שיעורי בית, אני אגיד שלכתוב שיר על טראומת ילדות (אלו היו שיעורי בית) ולקבל אחר כך ביקורת מאישה שלא בדיוק זוכרת איך קוראים לי, זה מפתה מאוד, אבל לא מספיק מפתה ויפה שעה אחת קודם. אני "אקח מחדש בעלות" על החוג ואבוא כמו גדולה, כי אחרת המנחה תגיד לכולם שהפסקתי לבוא כי אני לא יודע לקבל ביקורת ודווקא אני סיפרתי לכולם איך היא מעבירה ביקורת בעדינות ובטקט מושלמים, עד תקרית הערק, זאת אומרת.