היה
לי יום לא פשוט ביום חמישי ("לא פשוט" הוא ביטוי תחליפי ולא מתבכיין
לקשה או מאתגר) וכל זה כי הייתה לי בערב נסיעה לרמת גן ואחותי באה אלי בצהריים, עם
הבוציק שלה, הישר מנמל תל אביב והבוציק שלה בכה במשך כמה שעות, מכאבי בטן (עניין
ממש יומ-יומי אצלו, מסכן קטן) ואחותי הייתה רעבה ורצתה שאני אזמין לה אוכל. אחותי
רצתה להזמין המבורגר צמחוני שנקרא בתפריט של בלאק "בריג'יט בארדו", אז
אמרתי לאחותי, טוב, אם קוראים להמבורגר ככה הוא בטוח צמחוני ואחותי אמרה
"למה?" אז אמרתי לה, את לא יודעת שבריג'יט בארדו פרשה מהחיים הציבוריים
לתוך בית שהיא מגדלת בו חיות? את לא מכירה את השורות של עלי מוהר: "כמו
בריג'יט בארדו שתפסה כבר את העסק/ השאירה מאחור את הטוב ואת הרע/ ועל העניינים היא
צופה מהמרפסת/ משהו בך יאמר לך 'הפסק!'/ בלי להתכוון תן לעצמך ללכת/ כל העניינים
יפתרו מאליהם"?. אז אחותי השיבה במעט טינה, "מה'כפת לי" כי נמאס לה
שאני מנפנפת בהון הסימבולי שלי ובצדק.
אז
אחותי הייתה רעבה ורצתה שאני אזמין לה אוכל והתינוק שלה בכה ובכל פעם שניגשתי
למחשב להזמין לה אוכל קיבלתי מייל מרגיז והתחלתי לנסח תשובה ואחותי כל הזמן
הסתובבה בבית עם הקטן על הידיים והתיישבה לי על הכיסא. עכשיו, אלוהים יודע שאני לא
אדם טריטוריאלי במיוחד, אבל קשה לענות למיילים בזמן שמישהו יושב לך על הכיסא
הנורמלי היחיד בבית, ליד שולחן העבודה שלך ומרגיע תינוק בוכה, אז אני אומר לה לקום
ואז אחותי מתחילה לבכות, כי נמאס לה ואני אומר לה "סליחה, לא ידעתי שהוא נרגע
רק על הכיסא שלי" (כך בכל אופן טוענת אחותי ואיך אפשר שלא להאמין לאדם שבוכה,
בוכה באמת, בדמעות) ואחותי היקרה מפזרת לי בסלון את כל העטיפות והשקיות והקטשופים
והכלים החד פעמיים של המשלוח (בגלל זה אני כבר לא מזמין משלוחים. זו כזו טינופת.
אני מעדיף לבשל שתי ביצים קשות ולאכול זיתים, שיהיה לי משהו בקיבה כאשר אני נוטל
מולטיויטמין) ואנחנו יושבות ורואות "מחוברים" ופתאום נעשה ארבע אחרי
הצהריים ואני צריכה ליסוע לרמת גן.
אז
אני ניגש לחדר ומתלבש ואין לי כוח להתלבש ובסלון שני תינוקות בוכים ואחותי אומרת
לי שהיא לא אוהבת את המעיל שלי ואני אומר לה "לפעמים אני מתלבש נורא יפה
לסופרמרקט ועכשיו אני הולך לפגוש אדם שאני מכיר כבר ארבע עשרה שנה ואין לי כוח
להתלבש", אבל אני מתלבש ובעודי לובש מעיל אחר, אמא שלי בדלת ואחותי שואלת
אותי מהשירותים "אבל למה את נוסעת אליו? מה את צריכה אותו?" ולפני שאני
מספיק לענות אמא שלי נכנסת ואחותי אומרת לה "אמא, מה זה המעיל הזה?" כי
אמא שלי לובשת מן מעיל פרחוני מוזר ואני אומר "גם אני אמרתי משהו על המעיל
הזה פעם" ואמא שלי אומרת "זה מעיל מ-'מיס לגוט'" ואני שותק ומכניס
את הדברים שלי לארנק החדש שלי ואז אומר יפה שלום ומשאיר בבית את אחותי ואת אמא שלי
ומאוד לא נוח לי להשאיר "חגיגה" בבית (אפשר להבין את זה).
בבואי
לתחנת האוטובוס, אני מגלה שביטלו את הקו שנוסע ליעד שלי ומוקדם מדי לקחת מונית, אז
אני נכנס לסנטר ונכנס ל-"זארה" רק בשביל להסתכל במראה, לראות שהכל מסודר
ואז אני לוקח מונית לשכונה החשוכה שלו וממתין מעט ליד ספרייה עירונית ומוארת ואחר
כך אני עולה אליו ומקבל ממנו "שטיפה" במילים די קשות שמאוד מעליבה אותי,
מעליבה אותי עד עמקי נשמתי, אף אחד לא פגע בי ככה כבר הרבה זמן וגורי בא לאסוף
אותי משם (וגורי אומר שהוא לא היה צריך להיות כל כך בוטה אלי ואני אומר "הוא
רק עושה את העבודה שלו. הוא לא ממש מבדיל בין לקוח ללקוח, ארבע עשרה שנה או לא
ארבע עשרה שנה") ואנחנו חוזרים הביתה ובבית בוציק בוכה בהיסטריה, כי אמא שלי
מנסה להאכיל אותו בדרך לא מיומנת וכל הבית מטונף והשולחן בסלון מלא בסימנים של
כוסות שאמא שלי ואחותי השאירו ואמא שלי הוציאה ערימה של כביסה מהמייבש וזרקה אותה
על הספה בסלון ובדרך הפילה מלא פריטי לבוש על הריצפה והיא שטפה לי כלים בצורה מרושלת
וארון המטבח עכשיו מלא בכלים מלוכלכים והכיור לא נקי (למה אני מקטר על זה ששטפו לי
כלים? כי אני מאמינה גדולה במשפט "עבודה שראוי לעשותה, ראוי לעשותה
היטב" כלומר, אל תשטפי לי כלים ואל תקפלי לי כביסה, אבל אם את כבר מדיחה
כלים, בלי שביקשו ממך, אז תשטפי אותם באותה רמה שאת שוטפת בבית שלך וכמו שאת לא
שמה כוסות על השולחן בסלון בלי תחתית בבית שלך, אל תעשי את זה אצלי ואחותי, אם
נגמרת המטרנה הדלת לקטוז שלך, אפשר לשים את הקופסא בפח – יש חמישה פחים בבית שאני
מרוקנת כל יום) ואמא שלי אומרת לגורי "הבנות יורדות על הז'קט שלי, נכון הוא
יפה?" וגורי ממלמל משהו, אז אמא שלי אומרת ברוח טובה "בוציק אוהב
אותו" ואני אומר ברוח טובה לא פחות "זה מה שחשוב" וגם "תודה
רבה על העזרה, אמא" ואמא שלי אוספת את הפסולת שאחותי השאירה ומורידה את השקית
לפח הזבל.
ובבוקר
שישי אני קם עם לב מלא בערפיח (כי ממש נעלבתי ממנו, שלא לצורך, כי רוב האנשים
במקצוע שלו לומדים אותו בשביל הזכות לדבר לא יפה לאנשים ואני כבר לא רגיל שמדברים אלי
ככה וזה דבר טוב שאני לא רגיל לזה) ויוצא לקנות עוגות, כי אני מוזמן לארוחה בערב
ואז אני אומר לעצמי שאולי אלך לבית המרקחת, אפילו שזה יום שישי ויהיו שם הרבה
אנשים ובשעה שאני נכנס לבית המרקחת, בנגן שלי מתחילה יצירה שלמה של ארבעים וחמש
דקות של ג'טרו טול ואני מתרווח בכיסא ומאזין והיצירה מתחילה במן הקלטה של פעימות
לב מתונות כאלו.
(תודה)
כותרת מתוך שירו של דוד אבידן "בדיחה". אלו שורות מושלמות שחיכו בתודעתי בסבלנות לרגע שישאיל את עצמו לתיאור כזה מתאים.