מדד האשל

אף פעם לא הבנתי למה אנשים רוכשים וופלים מסוג "מַנְעֲמִים". לדעתי, צריך לקרוא לוופלים האלו "מַגְעֲלִים". התיאוריה שלי היא שאנשים קונים אותם לשבעות. כאילו, "אדוני, באת לנחם אבלים או לזלול ממתקים? מה זה משנה מהי האיכות של הוופלים". ואכן, בכל פעם שעומד לפני בתור בסופר קשיש או קשישה, יש להם בעגלה, לצד הגיל, האשל או השמנת החמוצה (מעדנים חזקים בקרב גיל הזהב), גם חבילה או שניים של "מנעמים". "כנראה מישהו גוסס בבית שלהם" אני חושבת לעצמי והם הוסיפו לרשימת הקניות, "מנעמים".

והנה ביקרנו את סבתא ביום שבת. זמן רב לא היינו בדירה השוקטת והנקייה שלה, כי סבתא יצאה מאיזור מציאת החן של אחותי וכך גם אני. אחותים לא רוצים לבקר את סבתא ולא רוצים להזמין את גורי לסבתא, אז נסענו אליה אתמול, אני והגור, בעוד אחותי נופשת באילת. סבתא שאלה "מי רוצה וופלים?" ורציתי וופלים למקרה שהעוגה לא תהיה טעימה כי כמו שסבתא שלי אומרת: "אצל סבתא, אין דיאטות. אצל סבתא אוכלים" שזו אימרה שהחליפה את "סבתא לא מכריחה, אבל מה שסבתא שמה בצלחת, צריך לגמור" של ימי ילדותינו. 

או אז, סבתא הוציאה מהארון חבילה של "מנעמים". בתחילה המנעמים ישבו בשקט על השולחן ולא עשו צרות ואני אכלתי לתומי עוגה, אחר כך סבתא אמרה "בשבילך פתחתי חבילה וופלים, לא תאכלי?" ואז בצייתנות לקחתי וופל אחד והאמת, וופל ככל הוופלים. קצת יבש, כי אף אחד מהנכדים (חוץ ממני) לא מספיק טיפש בשביל לגרום לסבתא לפתוח עבורו חבילה של וופלים, אבל סתם וופל. רגיל. טעם מתוק נופל על הלשון הלא בררנית של גורי. כנראה, כמו שכתוב בפתק ההפתעה במונופול, הגעתי לגיל זיקנה. קבלי חמש מאות ש"ח בתלושים לקנות "מנעמים". לקנות גיל, אשל, שמנת חמוצה, לקרדה, משהו. ביננו, הטלפון של סבתא מצלצל יותר ורוב הפנסיונריות בבריכה הן יותר "שוות גביע גיל" ממני. תנחומי לעצמי.