את פוני עם טריק אחד, וגם הטריק האחד לא משהו

I'm one trick pony with a one track mind בחיי אלוהים הטוב. נשארו לי כל כך הרבה סידורים שלא הספקתי בגלל העבודה: לא הזמנתי קפסולות מנספרסו, לא הודעתי לעוזרת שאנחנו יוצאים לחופשה, לא קניתי בגד ים, לא סידרתי ציפורניים, לא הבאתי חומרים לרואה החשבון והיום בבוקר, גיליתי שהקופסא של התרופה לדלקת המעיים שלי, לא מלאה כמו שדמיינתי אלא כמעט ריקה ואין לי יותר קופסאות ואין לי מרשמים, ואם אני לא נוטלת את הגרנולות האלו, אני מתחילה לחרבן דם ובאופן כללי לא להיות מסוגלת לצאת מהרדיוס של השירותים למשך יותר מרבע שעה. 

אז עבדתי רק מספר דקות הבוקר ורצתי לקופת חולים. בדרך גם חזרתי הביתה לשירותים, כי ממש בבוקר, אחרי הקפה, זה לא זמן טוב בשבילי לצאת מהבית. "פתאום קם אדם בבוקר ורואה שהוא צריך לשירותים וחוזר הביתה/ ולכל הנקרה בדרכו, אין אומר הוא שלום". אז יצאתי שוב מהבית ורצתי לתל נורדאו. גיליתי שיש לי מרשם במחשב וישבתי שעה שלמה בבית המרקחת. כל שעות הריכוז שלי עברו בבהיה במסך הזה שמדי פעם מכריז "מטופל 167 לעמדה מספר חמש" (אני הייתי "מטופל" מספר 184). חרא, למטופל מספר 184 יש כל כך הרבה מה לעשות היום ומה הקטע שהם לא מדפיסים את המרשם יותר, בסופר-פארם באמת יאמינו לי שאבוא בידיים ריקות? פלאי הטכנולוגיה המעאפנה. 

ביקשתי את כל הקופסאות של כל החודשים בבת אחת ויצאתי עם שקית מלאה כאילו שדדתי את בית המרקחת באמצעות כרטיס מגנטי. "כמה תשלומים?" שאלה הרוקחת. "אחד" אמרתי בנונשלאנטיות, כאילו מישהו קילל אותי "שיהיה לך לתרופות" כאשר הוא שילם לי. אשכרה, היה לי לתרופות ולקפסולות של נספרסו. ברור, כל אחד שסובל ממחלות מעיים צריך לשתות קפה בחלב בגלונים. אני בחורה הגיונית. מה זה קצת דימום, לעומת ההרגשה של הקפה. אולי אני בכלל "מדממת מזיקנה" כמו ששי ודרור הגסים האלו אמרו על מתי גולן. בסוף סיימתי לעבוד והלכתי לבריכה. התיידדתי עם עוד זקן אחד ששוחח איתי שיחה נחמדה, אבל לא כל כך ידעתי איך להגיב לפילרטוטים שלו. ידעתם שאני לא באמת בת 36, אלא בת 18 וספרתי כל שנה פעמיים? טוב לדעת, אדוני. תבוא כל יום (אל). סתם, הוא באמת היה נחמד וגם הזקנה שמלמדת אותי איך להתרחץ נחמדה. יש לנו את אותו בגד ים (salon hedva rules), רק שהיא סרגה (!) לו מצמר, תוספת קטנה שמסתירה את המחשוף ובגאונות זו, נסיים ותבוא הברכה על ירושלים הבנויה.