בבושקה כוכב - המרצ'נדייז

בסוף העניין נגמר עם בגד ים מחנות ספורט בקניון במידה 40 (!). כן, מישהו צריך לבדוק לי את הראש ואת דימוי הגוף, אם אני רצה לחנות של זקנות וקונה את בגד הים שהכי פחות מכוער עלי שם (האסתר הזו, היא אשפית שיווק. קודם היא נתנה לי למדוד חמישה בגדי ים שעשו לי גוף מעוות, כי וואלה, תפרו אותם לנשים בגיל של שמעון פרס או לשמעון פרס עצמו ואז בסוף היא שלפה בגד ים שנראה חצי בסדר (איך לפעמים, סוג של) וכמובן שמיד קניתי אותו, נכנעת למניפולציה הזולה שלה כמו ילדה שקונה ילקוט, קלמר, עפרונות ומחברות הלו-קיטי. רק הפוך מהלו-קיטי. ילקוט, קלמר, עפרונות ומחברות של הגבר הזה מהתוכנית הרוסית שסבתא שלי רואה שמחופש לבבושקה עם כובע ים סגול, צמוד, שתפור אליו כוכב נוצץ ענק. טוב שלא קניתי באותה הזדמנות אומללה גם שיניים תותבות ומטפחת. לא, אני פשוט נכנסת לבגד ים רגיל, של ארנה, שהוא לא חשוף ולא נעלים, שלא עושה לי רגלי "שומן פוחדן" כי יש לו מפתח נמוך מדי למטה. ולחשוב שקודם מדדתי בקניון בגד ים בסגנון שנות השלושים עם מכנסיים קצרים למטה. גם פתאום שמתי לב, שכמעט לכל הנשים בבריכה יש בגדי ים של ארנה או של ספידו ואני חשבתי לקנות חליפת צלילה, כמו של הבחורה הדתיה ששוחה או לשאול את הבחורה ששוקלת מאה וחמישים קילו, איפה היא קנתה את בגד הים. סה"כ 66 קילו. למה בכלל חשבתי אחרת. 

את פוני עם טריק אחד, וגם הטריק האחד לא משהו

I'm one trick pony with a one track mind בחיי אלוהים הטוב. נשארו לי כל כך הרבה סידורים שלא הספקתי בגלל העבודה: לא הזמנתי קפסולות מנספרסו, לא הודעתי לעוזרת שאנחנו יוצאים לחופשה, לא קניתי בגד ים, לא סידרתי ציפורניים, לא הבאתי חומרים לרואה החשבון והיום בבוקר, גיליתי שהקופסא של התרופה לדלקת המעיים שלי, לא מלאה כמו שדמיינתי אלא כמעט ריקה ואין לי יותר קופסאות ואין לי מרשמים, ואם אני לא נוטלת את הגרנולות האלו, אני מתחילה לחרבן דם ובאופן כללי לא להיות מסוגלת לצאת מהרדיוס של השירותים למשך יותר מרבע שעה. 

אז עבדתי רק מספר דקות הבוקר ורצתי לקופת חולים. בדרך גם חזרתי הביתה לשירותים, כי ממש בבוקר, אחרי הקפה, זה לא זמן טוב בשבילי לצאת מהבית. "פתאום קם אדם בבוקר ורואה שהוא צריך לשירותים וחוזר הביתה/ ולכל הנקרה בדרכו, אין אומר הוא שלום". אז יצאתי שוב מהבית ורצתי לתל נורדאו. גיליתי שיש לי מרשם במחשב וישבתי שעה שלמה בבית המרקחת. כל שעות הריכוז שלי עברו בבהיה במסך הזה שמדי פעם מכריז "מטופל 167 לעמדה מספר חמש" (אני הייתי "מטופל" מספר 184). חרא, למטופל מספר 184 יש כל כך הרבה מה לעשות היום ומה הקטע שהם לא מדפיסים את המרשם יותר, בסופר-פארם באמת יאמינו לי שאבוא בידיים ריקות? פלאי הטכנולוגיה המעאפנה. 

ביקשתי את כל הקופסאות של כל החודשים בבת אחת ויצאתי עם שקית מלאה כאילו שדדתי את בית המרקחת באמצעות כרטיס מגנטי. "כמה תשלומים?" שאלה הרוקחת. "אחד" אמרתי בנונשלאנטיות, כאילו מישהו קילל אותי "שיהיה לך לתרופות" כאשר הוא שילם לי. אשכרה, היה לי לתרופות ולקפסולות של נספרסו. ברור, כל אחד שסובל ממחלות מעיים צריך לשתות קפה בחלב בגלונים. אני בחורה הגיונית. מה זה קצת דימום, לעומת ההרגשה של הקפה. אולי אני בכלל "מדממת מזיקנה" כמו ששי ודרור הגסים האלו אמרו על מתי גולן. בסוף סיימתי לעבוד והלכתי לבריכה. התיידדתי עם עוד זקן אחד ששוחח איתי שיחה נחמדה, אבל לא כל כך ידעתי איך להגיב לפילרטוטים שלו. ידעתם שאני לא באמת בת 36, אלא בת 18 וספרתי כל שנה פעמיים? טוב לדעת, אדוני. תבוא כל יום (אל). סתם, הוא באמת היה נחמד וגם הזקנה שמלמדת אותי איך להתרחץ נחמדה. יש לנו את אותו בגד ים (salon hedva rules), רק שהיא סרגה (!) לו מצמר, תוספת קטנה שמסתירה את המחשוף ובגאונות זו, נסיים ותבוא הברכה על ירושלים הבנויה. 

בקשה

בדיוק כשהתחיל להיות אופטימי, בא איזה איש שהוא סוג של "מפלצת מכורבלת בין קהל מנוולים" (כמו שכתב אלתרמן ב-"שלמה המלך ושלמי הסנדלר") והכניס אי וודאות למערכת. מה אתה יכול לעשות כשאתה פרילנסר, לא לענות לטלפון כאשר לא מתקשרים אליך? מנסים לעבוד רק עם אנשים לא דוחים, לא מגעילים ולא עשויים מקקי, אבל לא תמיד זה מצליח, מה לעשות. אולי צריך לנתק את הקשר. פ' תמיד אמר לי: הוא לא יעשה בשבילך את העבודה ולא ינתק את הקשר. אז אולי בבקשה, אפשר לסיים את זה עכשיו? היו לי רגשות חיוביים, אי שם באלפיים ושמונה. למדתי את הלקח. זה לא יקרה יותר, מבטיח. בוא נפתח דף חדש ולא נכיר אחד את השני יותר. אני לא יכול יותר.

אנא העירוני לארוחה

בזמן האחרון מצב התודעה שלי נע בטווח של רגוע עד לתרגי, שזה נעים מאוד מבחינתי. הבוקר הייתי צריכה לדבר עם לקוחה והייתי ממש צריכה לעורר את עצמי, אז הקראתי בקול רם מסמכים שהייתי צריכה לעבור עליהם גם ככה ותרגלתי נשימות. גם קפצתי למקום המוזר הזה בסנטר: "בר גבות" ונתתי למישהי לשפצר לי את החלק העליון של הפנים באמצעות חוט ופינצטה. הכאב קל של המריטה העיר אותי מעט. 

אחרי השיחה, שהייתה נעימה, קפצתי לבריכה. הבנים ששוחים בשעה שלוש נחמדים ממש כמו הזקנים. זה לא כל כך "לא נעים", כמו שחשבתי: הגוף שלי בהקשר הזה, של כל הגופים היותר יפים. שכחתי כבר מהמחשוף של בגד הים ומחשוף בגד הים שכח ממני. זו אני. זה בגד הים. כך אני נראית בכובע ים ומשקפי השחייה בשנקל שלי ואני שוחה יותר לאט ממך, תהיה מי שתהיה, זקן בן 90 עם זקן וכובע ים לבן או קשישה שרוכבת על מצוף סגול במים.

אחרי הבריכה התקלחתי לאט וירדתי ל-"בר הנעלולים" לאכול את ה-"יוגורט + אגוזים + צימוקים + גרנולה + ענבים + פיסטוקים + סילאן + יש לכם עוד דברים משמינים ששכחתי להוסיף?" הקבוע שלי ואז חזרתי לבריכה ונשכבתי על כיסא נוח עם הספר "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". לידי על כיסאות הנוח ישבו שני בחורים ממוצא ערבי, אבל לא דאגתי כי הם עשו בערבית שלהם שימוש נרחב במונחים "סתלבט" ו-"רילקס", אז הנחתי שהם לא בהרבה יותר שהידים ממני. אם הם כן היו שהידים אבל, הם היו מפוצצים את האוסף הכי מנומס של חתיכים וזקנים שקיים בעיר כרגע. 

בחמש קמתי לפלדנקרייז. המדריכה אוהבת שמחכים לשיעור במנוחה על הגב, שזה משהו שאני בהחלט יכולה לשתף איתו פעולה. המתאמן שלידי נרדם בתחילת השיעור ולא התעורר עד סופו, כי השיעור היה בשכיבה על הבטן. הנחירות שלו נתנו קצב לתרגילים. אתם יודעים איך זה בפלדנקרייז, מזיזים רגל אחת עד לאן שנוח, מזיזים רגל שניה עד לאט שנוח, מכופפים ברך, מיישרים ברך ואז שוכבים על הגב, מתרכזים בנשימה וחושבים מה השתנה בגוף?

ויש את השיר הזה מפסטיבל הילדים ששרה להקת חטיף: "התחביב שלי לישון/ וזה אצלי דבר ראשון/ לפני כל פעולה אני ישן שינה קלה (ואז המקהלה צווחת:) לפני כל פעולה הוא ישן שינה קלה". בינתיים זה זורם לי. "לבבי התרגל לעצמו ומונה במתינות דפיקותיו" כמו ששוררה לאה גולדברג. הס פן תעיר, סוג של. מחר כך אני אקיץ ואבדוק "מה השתנה בגוף" באמצעות נשימות עמוקות או משהו.

כאילו אין בזה אורז

קמתי הבוקר עם קריז לבריכה. למרות שקיטרתי על חוסר החברותיות של הפוקדים את הקומה העליונה של חדר הכושר (קומת הבריכה, חוגים, ומשרד עם אנשי הנהלה ותחזוקה מן המוזרים ביותר שנראו במקומותינו. אני חושבת שלמנהל קוראים בילעם או משהו), התחלתי להעריך את הנימוסיות שלהם: התור לבריכה מתנהל בסדר מופתי ובחוסר ישראליות טיפוסית. הגעתי לבריכה בשתים עשרה ורבע ובשתים עשרה עשרים וחמש הייתי במים, שוחה לאיטי בקרירים המלבבים (אמא, הבטחת לנו כלור לשבת), חושבת על הכל ועל שום דבר בו זמנית. אחר כך, למקלחת עם הזרם ההו-כה-מעולה ואז לבר הנעלולים, לאכול יוגורט עם כל מיני דברים (תשימי לי פיסטוקים וענבים וצימוקים וברנפלקס וגרנולה ותפזרי על הכל סילאן, ככה מלמעלה. אני אשכרה "דנית זמרת החתונות"). 

כשהגעתי הביתה נמנמתי בישיבה בעוד היוגורט המתוסף מתאבך לי במוח, ואז התקשרו שני (!) לקוחות מהסוג הלא מאעפן, כלומר כאלו ששולחים צ'ק מיד כששולחים להם את העבודה,  אז ארזתי את עצמי לטארטמן ורובין ושברתי לעצמי את הגב על כיסאות העץ שלהם, מנשנשת קלצונה ("כאילו אין בזה אורז")ומנסה להסתדר עם "חלונות 8", מערכת ההפעלה שמנסה לתת לך תחושה שאתה גולש בסמארטפון מעאפן בזמן שעומד לרשותך מחשב סבבה עם מהירות סבבה ומעבד סבבה. עם כל הפעלה של העכבר בפינת המסך - "חלונות" מחליט שאתה רוצה לשנות תצוגה (יש איזה אלף תצוגות ואין כפתור סטארט אחד לרפואה), עד שבא לך לשנות לאמא של מי שהמציא את מערכת ההפעלה את התצוגה באמצעות ג'סטות. מיקרוסופט היקרים, אם הייתי רוצה סמארטפון, הייתי קונה סמארטפון. מספיק לנסות להגניב אנשים באמצעים גרפיים מטופשים. על כל מערכת הפעלה אחת טובה (XP, Win 7), מיקרוסופט מוציאה אחת גרועה (ויסטה, Win 8). אין, הייקום מקום מעאפן, לא נותר לנו אלא לאחל לו שיבוא כל יום.

גורי, תנסי לא לשפוך שוב מים על המחשב היום

אתמול שפכתי מים על המחשב וגרמתי לו להתאבד. עכשיו, אני בלי מחשב, זה לא כמו "דג בלי אופניים" או קרמבו בלי כנפיים או משהו, זה יותר בכיוון של סבתא שולה בלי טלוויזיה (היא התקשרה לתמיכה של הוט ביום כיפור, לשאול למה אין שידורים) או כמו אבא שלי בלי ריצה (הוא דפק את הברך, עבר ניתוח ועכשיו הוא רוצה לרוץ מרתון עם גרב מבורזלת. למה לא, תבוא כל יום).

אומנם, נכון, יש לי גם צ'וקומוקו שעלה 1000 ש"ח עם מעבד Atom שקשה לו להריץ אפילו תוכנה אחת בו זמנית, בלי אופיס, בלי כונן אופטי, עם איטיות מובנת, עם הוצאת החשק לחיות. זה כמו דג עם אופניים, קרמבו מעופף (הרחק מהפה), סבתא שולה עם טלוויזיה אבל בלי הערוץ של הריקודים ברוסית והזמר עם הפיאה הבלונדינית (חייבים את הזמר עם הפיאה הבלונדינית!) ואבא שלי, שיכול לרוץ רק על חול ולא כל יום (כשזה קרה לו, הוא בילה "במקום", שמונה שעות ביום בחדר הכושר והתחיל רכיבת אופניים מקצועית).

לכן, אחרי שהתקשרנו לכמה חנויות, שכמובן לא החזיקו את הדגמים שהם פירסמו בזאפ או באתר שלהן. באמת, כל החנויות שמפרסמות באינטרנט מחזיקות מלאי שונה לגמרי ממה שמפורסם. תמיד עונה לך פקידה שאומרת לך שאיש המכירות יחזור אליך. איש המכירות חוזר אליך ואומר "חכה רגע, אני מתקשר למחסן" ואז טוען שהדגם שרצית כבר לא קיים בייקום ומציע לך דגמים אחרים שלא קשורים לכלום (כלומר שלא ביררת עליהם ואין לך מושג אודותם + איש המכירות לא מוכן לתת לך את מספר הדגם המדויק שלא תגלה מתי בדיוק ייבאו אותו לארץ) במחירים שלא קשורים לכלום. הוא מנסה "להעניק מחיר", מה שנקרא.

מרוב ייאוש, פשוט הלכנו לקניון וקנינו מה שהיה במלאי ונתנו לאיש המכירות לאקטב לנו את מערכת ההפעלה ואף להתקין לנו אופיס, משל היינו זקנה בת 80 שלקחה קורס יישומי מחשב במתנ"ס המקומי ועכשיו קונה את המחשב הראשון שלה. ככה מתנהג אדם בקריז. אחר כך הכרחתי את גורי לקנפג לי את האאוטלוק, אפילו שהיה כבר שלוש בצהריים וזה לקח חצי שעה כי הייתה תקלה בשרת של הספק שלי.

ואחרי שגורי סוף סוף שוחרר ללכת לעבודה, ארזתי את עצמי והלכתי לחדר הכושר, כולי רעבה, צמאה, לא מקופת (מחוסרת קפה. אין ניקוד בחלונות 8 הקקה הזה) ועצבנית: ממש כל כולי עצבים רוטטים. אפילו לא הלכתי לחוג (חוסר יכולת להבין הוראות פשוטות. ממש "שמש נצחית בראש צלול") או לבריכה (יותר מדי חתיכים בשעות אחר הצהריים על פחות מדי ביטחון עצמי). סתם לצורך קיפוץ על האליפטי, כמו בימים "הטובים". את הערב ביליתי ב-טארטמן ורובין. יש שם "רובין" חדש, קצת עצבן, שגיחגך לעצמו על משקפי השמש שהרכבתי בשעה ה-הו כה מתאימה, תשע בערב ואחר כך, הלכתי לקנות מצרכים לשעועית ברוטב עגבניות, כי כבר שלושה ימים אין לי מה לאכול.

עכשיו הבית נקי (המנקה הייתה אתמול, זה לא שחס וחלילה ניקיתי), יש סיר על האש, יש לי מחשב חדש, התקלחתי איזה מאה שנה והכל בסדר. מחכה לבריכה של מחר ולגור אחד, מאוד מאוד עייף שיחזור באמצע הלילה מהעבודה. 

התהליכים הקוגניטיביים האורבים מאחורי הרוח

פלדנקרייז is all about דיפרנציאציה: זרוע, אמה, פרק כף היד, אצבעות. אגן. ירך, שוק, קרסול, עקב, כרית כף הרגל, בהונות. מנעמים, מגעלים, שיחות שלא נענו, שיחות שכן נענו, ערימה של כלים בכיור. סיר של שעועית לבנה במקרר, סיר של שעועית ירוקה במקרר, סיר של גרגרי חומוס במקרר, אנשים שלא קיימים באמת. ההשתקפות שלי בצינור האוורור שתלוי על התקרה. לקום. לעמוד. ללכת. איך אתם זזים? איך הפנים שלכם נראים? לאן אתם מסתכלים? (אל) אנשים שלא קיימים באמת. 

דיפרנציאציה: זרוע, אמה, פרק כף היד, אצבעות. אגן. ירך, שוק, קרסול, עקב, כרית כף הרגל, בהונות. שיחות שלא נענו, שיחות שכן נענו. להתרומם. לעמוד. ללכת. מה השתנה ביציבה? כמה הקשרים סינפטיים נוספו? כמה הקשרים סינפטיים נעלמו? כמה נוירוטרנסמיטורים הציפו את המרווחים וטוטאו בחזרה. וטוטאו בחזרה. וטוטאו בחזרה. כמה נקי הכל עכשיו. הרוח נושבת אל תוך תעלת השמע ויוצאת מן האוזן השניה בדרכה אל ארצות רחוקים.

מדד האשל

אף פעם לא הבנתי למה אנשים רוכשים וופלים מסוג "מַנְעֲמִים". לדעתי, צריך לקרוא לוופלים האלו "מַגְעֲלִים". התיאוריה שלי היא שאנשים קונים אותם לשבעות. כאילו, "אדוני, באת לנחם אבלים או לזלול ממתקים? מה זה משנה מהי האיכות של הוופלים". ואכן, בכל פעם שעומד לפני בתור בסופר קשיש או קשישה, יש להם בעגלה, לצד הגיל, האשל או השמנת החמוצה (מעדנים חזקים בקרב גיל הזהב), גם חבילה או שניים של "מנעמים". "כנראה מישהו גוסס בבית שלהם" אני חושבת לעצמי והם הוסיפו לרשימת הקניות, "מנעמים".

והנה ביקרנו את סבתא ביום שבת. זמן רב לא היינו בדירה השוקטת והנקייה שלה, כי סבתא יצאה מאיזור מציאת החן של אחותי וכך גם אני. אחותים לא רוצים לבקר את סבתא ולא רוצים להזמין את גורי לסבתא, אז נסענו אליה אתמול, אני והגור, בעוד אחותי נופשת באילת. סבתא שאלה "מי רוצה וופלים?" ורציתי וופלים למקרה שהעוגה לא תהיה טעימה כי כמו שסבתא שלי אומרת: "אצל סבתא, אין דיאטות. אצל סבתא אוכלים" שזו אימרה שהחליפה את "סבתא לא מכריחה, אבל מה שסבתא שמה בצלחת, צריך לגמור" של ימי ילדותינו. 

או אז, סבתא הוציאה מהארון חבילה של "מנעמים". בתחילה המנעמים ישבו בשקט על השולחן ולא עשו צרות ואני אכלתי לתומי עוגה, אחר כך סבתא אמרה "בשבילך פתחתי חבילה וופלים, לא תאכלי?" ואז בצייתנות לקחתי וופל אחד והאמת, וופל ככל הוופלים. קצת יבש, כי אף אחד מהנכדים (חוץ ממני) לא מספיק טיפש בשביל לגרום לסבתא לפתוח עבורו חבילה של וופלים, אבל סתם וופל. רגיל. טעם מתוק נופל על הלשון הלא בררנית של גורי. כנראה, כמו שכתוב בפתק ההפתעה במונופול, הגעתי לגיל זיקנה. קבלי חמש מאות ש"ח בתלושים לקנות "מנעמים". לקנות גיל, אשל, שמנת חמוצה, לקרדה, משהו. ביננו, הטלפון של סבתא מצלצל יותר ורוב הפנסיונריות בבריכה הן יותר "שוות גביע גיל" ממני. תנחומי לעצמי.

הרהורי שיער

בריכה זו התעמלות טובה לגוף, אך לא לשיער (מה זו "התעמלות לשיער" שואל הקורא היחיד של הבלוג שאינו בחופשה. ובכן, התעמלות לשיער זה שיהורם גאון מוריד את החתול מהראש ונותן לו להתאוורר עם חתולים אחרים, במצבי צבירה שונים. זה כמו פיליפיניות בגינה הציבורית מפטפטות ואוכלות תפוחים חתוכים מתוך שקית שקופה. "לא, ילדים, אני לא גמדה" אמר עודד תאומי בחקותו את ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר. "אתם ילדים מאוד נחמדים ואני בכלל לא מזועזעת מכם"). 

לחפוף שיער כל יום ולא משנה אם שודדים את בית הטבע מכל השמפואים הטבעיים שלהם (אדוני, זה שוד. תביא את כל מה שבלי SLS, בלי סבון, בלי שמפו, בלי בקבוק, עשוי מסירפדים, עשוי מקיפודי מאכל, מיוצר בגליל על ידי נזירות עיוורות שרגל אדם לא דרכה עליהן. תביא משהו) זה פוטנציאל התקרחות. זה יותר מתאים לבחורות כמו השחקנית בסדרה "פליסיטי":

למי שלא יודע, "פליסיטי" זו סדרה מתחילת שנות האלפיים על שיער יפה עם בחורה חמודה מאוד מתחת. ברגע שהשחקנית הסתפרה

בטוויסט מדהים בעלילה, הסדרה צללה אל תהומות הרייטינג ובוטלה. הסדרות של יהורם גאון, לעומת זאת ("מי גאון של אבא" שבה יהורם גאון משוחח עם ילדים ועם דור צווינגנבאום (לא שכחנו אותך מ-"זינזאנה", דור. אל תרים את הסבון עכשיו) בתחפושת של תיש ו-"סברי מרנן", סדרה שרק קצת גורמת לך לאבד את החשק לחיות. רק מעט, רק קצת) עדיין ממשיכות להיות משודרות.

אפרופו לקפוץ על כרישים, היום שוחחתי עם אמא שלי והתברר שאחותי באילת, מנסה לקחת "קורס צלילה", אלא שמשהו הסתבך לה עם מסכת הצלילה ופיצו אותה בשחייה עם דולפינים או, אם תשאלו אותי, פיצו את הדולפינים בשחייה עם אחותי והשמחה רבה. "לשחות עם דולפינים" זה משהו שלא כל כך מושך אותי. אני מעדיפה לשחות עם (כלומר לצד) בחורים שריריים מדי, שמדי פעם מכניסים לי מכה כשהם שוחים חתירה במרץ ספורטאי משהו. לעזאזל, אפילו הזקנות שהן כאילו "תראו אותי, אני לא שוחה, אני רוכבת על מצוף. אני לוקחת מגה גלופלקס והולכת במים" רוצות להרביץ לי. זה כנראה "לא יגמר עד שאספר". אז הנה אני מספרת.