אני וופל "מוגזם" ואני מקובל עלי

ישנו קטע משעשע עם ההורים שלי שהם חושבים שעזרה עם הנכדים היא משהו שצריך לשמור לאדם עובד או במקרה של פרלינסר, לפרילנסר עם עומס של עבודה ולא חלילה לסתם מישהו שעובד. במקרה של בת הדודה שלי שלא עובדת ויש לה שני ילדים והיא מקבלת המון עזרה מדודה שלי שגם לא עובדת, ההורים שלי ממש חושבים שזה לא מוסרי. לאחותי הם עוזרים ברמה של בין שלוש פעמים לחמש פעמים בשבוע, כי היא עובדת. איתי הם מנסים לברר מה רמת העומס שלי ואם מגיעה לי עזרה. 

הבעיה שביני לבינם ישנה "שריטה" מסויימת, שהם קצת מתייחסים לעבודה שלי כמו שהם היו מתייחסים ללימודים שלי בבית הספר היסודי והתיכון. כשלמדתי בבית הספר, הם הניחו שאני צריכה את כל הזמן הפנוי שלי בשביל להכין שיעורים. הייתי "מכינה" שיעורים עד שבע או שמונה בערב כל יום, כאשר הם היו נכנסים מדי פעם לחדר לבדוק שאני באמת מכינה שיעורים. 

כמובן שהייתי תלמידה גרועה מאוד יחסית לאדם ש-"מכין" שיעורים חמש או שש שעות כל יום, מבלי קשר לזה שהייתה לי מנת משכל שהתקרבה לגאונות. מן שילוב של "המרד השפוף" שבזכותו הייתי מחביאה ספרי קריאה מתחת למחברות ומאזינה לצעדים של אבא שלי במסדרון לזה שלא הייתי כותבת כלום בשיעורים, "שוכחת" תאריכים של מבחנים ומוסרת בהשאלה ספרי לימוד לילדים אחרים בכיתה יום לפני המבחן. 

אז היום, ההורים שלי מנסים לברר בשיטות מאוד "מתוחכמות" אם באמת יש לי עומס בעבודה, או שאני סתם אישה עצלה בחודש השישי להריונה המטופלת בילד בן שנתיים שחס וחלילה לא מבקשת עזרה אבל אם במקרה מציעים לה היא אומרת כן. אז שיטה אחת שלהם היא לשאול אותי אם הייתי בסוף השבוע במשרד, אלא שהפסקתי ללכת בסוף השבוע למשרד בגלל שזה גרם לי להרגיש עבד ובגלל שבסוף השבוע לא מכינים שם את הקפה השחור המצויין שיש שם. 

האמת, הפסקתי בכלל ללכת למשרד "כי השכנים אינם טובים בעיני". יש את האנשים שמגלגלים עיניים כשאני אומרת להם שלום ויש אנשים שנחמדים אלי בסתר (אני קוראת להם "ציפורים מתות בסתר") ואדישים אלי ליד אחרים בשביל לא לדלדל את ההון החברתי שלהם בקבוצה ואין לי בעיה עם זה באופן עקרוני, אבל שכשכל הזמן דוחים אותך חברתית, ואתה מנסה לא לכעוס ולא להעלב זו השקעה אנרגטית שבעיקרון הייתה יכולה ללכת לעבודה עצמה, כי באמת יש לי עומס רק שזה לא עניינו של אף אחד אם יש לי עומס או לא אז בפרינציפ אני לא הכי משתפת פעולה עם הדרכים של ההורים שלי לברר אם יש לי עומס. 

אני נניח לא אשב לעבוד דווקא בשעה שהם מחזירים את בוציק, אם לא בא לי לעבוד בשעות שהם מחזירים את בוציק ואני לא אספר אם הייתי או לא הייתי במשרד. הפסיכולוג הקודם שלי היה קורא לדברים האלו במקום שריטות, "ריקוד". אני יודעת שבכל מקרה יש לי תגובה להתנהגות שלהם, כי גם לא לשבת לעבוד כשהם באים זו צורה של שיתוף פעולה עם הגישה של "העבודה שלך זה שיעורי הבית שלך" ובעצם כל דבר שאני אעשה זה תשובה לזה, אפילו לבקש מהם לא לבוא או לטעון שאף פעם אין לי עומס או לומר תמיד "כן" כשמציעים לי עזרה או להגיד "אין לי עבודה אבל תעזרו לי בכל זאת". כל הגישות נוסו וכל הדרכים מובילות לרומא. אז פשוט אני עושה מה שבא לי באותו רגע ועונה מה שבא לי באותו רגע ומקבלת כל עזרה שרוצים לתת לי, אם רוצים לתת לי. זה בערך מגיע לפעם בשבועיים ש-"החקירה" שלהם מגיעה למסקנה "שמגיעה" לי עזרה. לפני ההיריון זה היה בערך שלוש פעמים בשנה.

היום למשל, אני מקבלת עזרה כי בין השאר לא הצטרפתי לאמא שלי ולאחותי בחופשת הפסח לבילוי בעיר. הסיבות האמיתיות שלי היו שלא התחשק לי להיגרר אחרי אחותי כשהיא מטפלת באחיין שלי בזמן שבוציק אצל חמי וחמתי. איזה אדם נורמלי שולח את הילד שלו לסבא וסבתא ומבלה ב-"גשר הפיל" עם ילד אחר? והסיבה שניה היא השטויות שאחותי אמרה אצל דודה שלי כשאכלתי עוגה ונהניתי מזה שבני הדודים שלי יוצרים איתי קשר עין תקין בזמן שאנחנו מדברים (כן, אני אדם כל כך מנודה שאנשים נמנעים מליצור איתי קשר עין, אפילו בקרב אמא שלי, אבא שלי ואחותי) והסיבה השלישית היא שאחותי ואמא שלי הם לא החברה הכי נעימה. אמא שלי מעריצה את האדמה שאחותי דורכת עליה ואחותי גם מעריצה את עצמה ואני מרגישה איתן כמו בבילוי עם האיש הרע והג'ינג'י הרע בהיה היה (אני יודעת שאני לגמרי מגזימה, אבל לפעמים כיף לי להגזים. אני כמו "וופלת מוגזם" עם המתבגר המצוייר עם השיער על הפנים שהיה אומר בפרסומת "מקובל עלי", רק שזה לא מקובל עלי)והפלא וופלה, "ישנה גם סיבה רביעית": באמת הייתה לי עבודה, אם התירוצים הנפלאים של כל הזמנים ותבוא על כל האנשים שלא קוראים בבלוג זה ברכה.