קורה שאדם נולד לארץ זרה שאלביס עזב בה את הבניין

בערב החג השני התרחש קטע משעשע עם המשפחה של אמא שלי. בבוקר הלכתי לעבוד במשרד בשביל להימנע מהעוזרת וכשחזרתי הביתה ממש רצוצה ויגיעה מעבודה לצד כל הזרים האלו, מצאתי הודעה מבת הדודה שלי, שדוד שלי שהגיע לביקור מצפון אמריקה מאושפז ושהיא מבקשת ממני לנסות לאתר את מספר הסלולארי של הרופא שלו שכל מה שיודעים עליו זה את שם המשפחה שלו, תחום ההתמחות שלו וזה שהוא מקבל חולים בעיר מסויימת בצפון אמריקה.

איכשהו, הצלחתי לאתר שני רופאים שעונים לדרישות האלו ולאחד מהם גם השגתי את המייל. או אז הפצירה בי בת הדודה שלי להתקשר להורים שלי שנמצאים ליד מיטת חוליו של הדוד (שבעיקרון רצה לאתר את הרופא שלו בשביל שישכנע את בית החולים לשחרר אותו לטיסה חזרה) והדוד שלי אמר שהוא לא יודע את השם הפרטי של הרופא (שביקשנו בשביל להבחין בין הרופא שמצאנו את המייל שלו לרופא שלא) ויתרה מזאת, הוא לא מעוניין להטריד את הרופא ביום ראשון והוא כבר יתקשר ביום שני למרפאה. את המספר של המרפאה היה כמובן לדוד שלי. 

כשסיפרתי את זה לבת הדודה שלי היא אמרה שהדוד לא זוכר שהוא לא יכול לאתר את הרופא, מה שמאפיין מאוד את המשפחה שלי שכולם מניחים שהשני מטומטם ו/או סנילי ומנסים לעזור לו מאחורי הגב ומעל הראש. למרות שבאמת יש לדוד בעיות זיכרון, אני לא בטוחה שלא לרצות לאתר בדרכים עקלקלות את מספר הסלולארי של הרופא שלך בשביל להפריע לו ביום המנוחה שלו זה נחשב "בעיות זיכרון". קוראים לזה רצון חופשי. 

כשבאנו לבקר את ההורים שלי, אמא שלי שאלה אותי אם יש לי קשר בפייסבוק עם הדוד, כי הם דואגים לו שלא שמעו ממנו מאז שנחת בצפון אמריקה, אלא שאז היא המשיכה לספר שהם דווקא כן שמעו ממנו כי הוא כתב בקיר הפייסבוק של הבן שלו שהוא ייקח מונית משדה התעופה, אלא שאת ההודעה ראה בן הדוד של אמא שלי ואמא שלי רצתה לראות את ההודעה בעצמה. אחר כך אחותי הגיעה ואמא שלי שוב התחילה את הסיפור מחדש בזה שלא מצליחים לאתר את הדוד. אחר כך, הדוד בעצמו התקשר ואמר שהוא בבית והוא מנקה את המקרר, אז אמא שלי אמרה שלפחות הדוד במצב לנקות את המקרר. שעתיים אחרי זה היא אומרת שמסכן הדוד, התקלקל לו המקרר ואיזה נורא זה לנקות את המקרר והשאלה הנשאלת היא: האם כבר איתרו אותו בפייסבוק? או כמו שאחותי שאלה בתמימות "הוא מנקה את המקרר בארץ או בצפון אמריקה?" אם מישהו מהקוראים רוצה שדוד שלי יבוא לנקות לו את המקרר, שיכתוב לי בתגובות.

עוד משהו מצחיק הוא ששאלתי את אבא שלי אם הוא ראה את הסדרה על חנוך לוין. בתגובה אבא שלי אמר שזה שחנוך לוין חי במקביל עם שתי נשים זה אשמת השמאל. בתגובה לא יכולתי שלא לחשוב ש-"אלביס עזב את הבניין" או בצורה יותר מכילה: יש אנשים שהדיעות שלהן כל כך שונות משלך שאין טעם להתווכח איתן. אבא שלי למשל ראה את הראיון של שמעון ריקלין עם שרה נתניהו והתמוגג מזה ש- "סוף סוף יש משהו חיובי בטלוויזיה". הוא גם אומר שהשמאל שולט בתקשורת, למרות שמדובר באדם שרוב חייו הצביע למפלגת העבודה והעביר גם את התואר הראשון וגם את התואר השני שלו בבניין גילמן, מה שאומר ש-"ישראל היום" הוא עיתון אפקטיבי מאוד. אני לעומת זאת, שואבת את רוב הידע שלי בחדשות מהאתרים "העוקץ" ו-"שיחה מקומית", עד ש-"הארץ" נראה לי ימני מדי, אז על מה יש לנו לדבר בדיוק. אולי אני היא אלביס שעזב את הבניין ואני חיה בגיהנום הזה שדיבר עליו קארבר בשיר "גיהנום": כן, קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה ולקרוא "שיחה מקומית" לא עוזר בזה.

אני וופל "מוגזם" ואני מקובל עלי

ישנו קטע משעשע עם ההורים שלי שהם חושבים שעזרה עם הנכדים היא משהו שצריך לשמור לאדם עובד או במקרה של פרלינסר, לפרילנסר עם עומס של עבודה ולא חלילה לסתם מישהו שעובד. במקרה של בת הדודה שלי שלא עובדת ויש לה שני ילדים והיא מקבלת המון עזרה מדודה שלי שגם לא עובדת, ההורים שלי ממש חושבים שזה לא מוסרי. לאחותי הם עוזרים ברמה של בין שלוש פעמים לחמש פעמים בשבוע, כי היא עובדת. איתי הם מנסים לברר מה רמת העומס שלי ואם מגיעה לי עזרה. 

הבעיה שביני לבינם ישנה "שריטה" מסויימת, שהם קצת מתייחסים לעבודה שלי כמו שהם היו מתייחסים ללימודים שלי בבית הספר היסודי והתיכון. כשלמדתי בבית הספר, הם הניחו שאני צריכה את כל הזמן הפנוי שלי בשביל להכין שיעורים. הייתי "מכינה" שיעורים עד שבע או שמונה בערב כל יום, כאשר הם היו נכנסים מדי פעם לחדר לבדוק שאני באמת מכינה שיעורים. 

כמובן שהייתי תלמידה גרועה מאוד יחסית לאדם ש-"מכין" שיעורים חמש או שש שעות כל יום, מבלי קשר לזה שהייתה לי מנת משכל שהתקרבה לגאונות. מן שילוב של "המרד השפוף" שבזכותו הייתי מחביאה ספרי קריאה מתחת למחברות ומאזינה לצעדים של אבא שלי במסדרון לזה שלא הייתי כותבת כלום בשיעורים, "שוכחת" תאריכים של מבחנים ומוסרת בהשאלה ספרי לימוד לילדים אחרים בכיתה יום לפני המבחן. 

אז היום, ההורים שלי מנסים לברר בשיטות מאוד "מתוחכמות" אם באמת יש לי עומס בעבודה, או שאני סתם אישה עצלה בחודש השישי להריונה המטופלת בילד בן שנתיים שחס וחלילה לא מבקשת עזרה אבל אם במקרה מציעים לה היא אומרת כן. אז שיטה אחת שלהם היא לשאול אותי אם הייתי בסוף השבוע במשרד, אלא שהפסקתי ללכת בסוף השבוע למשרד בגלל שזה גרם לי להרגיש עבד ובגלל שבסוף השבוע לא מכינים שם את הקפה השחור המצויין שיש שם. 

האמת, הפסקתי בכלל ללכת למשרד "כי השכנים אינם טובים בעיני". יש את האנשים שמגלגלים עיניים כשאני אומרת להם שלום ויש אנשים שנחמדים אלי בסתר (אני קוראת להם "ציפורים מתות בסתר") ואדישים אלי ליד אחרים בשביל לא לדלדל את ההון החברתי שלהם בקבוצה ואין לי בעיה עם זה באופן עקרוני, אבל שכשכל הזמן דוחים אותך חברתית, ואתה מנסה לא לכעוס ולא להעלב זו השקעה אנרגטית שבעיקרון הייתה יכולה ללכת לעבודה עצמה, כי באמת יש לי עומס רק שזה לא עניינו של אף אחד אם יש לי עומס או לא אז בפרינציפ אני לא הכי משתפת פעולה עם הדרכים של ההורים שלי לברר אם יש לי עומס. 

אני נניח לא אשב לעבוד דווקא בשעה שהם מחזירים את בוציק, אם לא בא לי לעבוד בשעות שהם מחזירים את בוציק ואני לא אספר אם הייתי או לא הייתי במשרד. הפסיכולוג הקודם שלי היה קורא לדברים האלו במקום שריטות, "ריקוד". אני יודעת שבכל מקרה יש לי תגובה להתנהגות שלהם, כי גם לא לשבת לעבוד כשהם באים זו צורה של שיתוף פעולה עם הגישה של "העבודה שלך זה שיעורי הבית שלך" ובעצם כל דבר שאני אעשה זה תשובה לזה, אפילו לבקש מהם לא לבוא או לטעון שאף פעם אין לי עומס או לומר תמיד "כן" כשמציעים לי עזרה או להגיד "אין לי עבודה אבל תעזרו לי בכל זאת". כל הגישות נוסו וכל הדרכים מובילות לרומא. אז פשוט אני עושה מה שבא לי באותו רגע ועונה מה שבא לי באותו רגע ומקבלת כל עזרה שרוצים לתת לי, אם רוצים לתת לי. זה בערך מגיע לפעם בשבועיים ש-"החקירה" שלהם מגיעה למסקנה "שמגיעה" לי עזרה. לפני ההיריון זה היה בערך שלוש פעמים בשנה.

היום למשל, אני מקבלת עזרה כי בין השאר לא הצטרפתי לאמא שלי ולאחותי בחופשת הפסח לבילוי בעיר. הסיבות האמיתיות שלי היו שלא התחשק לי להיגרר אחרי אחותי כשהיא מטפלת באחיין שלי בזמן שבוציק אצל חמי וחמתי. איזה אדם נורמלי שולח את הילד שלו לסבא וסבתא ומבלה ב-"גשר הפיל" עם ילד אחר? והסיבה שניה היא השטויות שאחותי אמרה אצל דודה שלי כשאכלתי עוגה ונהניתי מזה שבני הדודים שלי יוצרים איתי קשר עין תקין בזמן שאנחנו מדברים (כן, אני אדם כל כך מנודה שאנשים נמנעים מליצור איתי קשר עין, אפילו בקרב אמא שלי, אבא שלי ואחותי) והסיבה השלישית היא שאחותי ואמא שלי הם לא החברה הכי נעימה. אמא שלי מעריצה את האדמה שאחותי דורכת עליה ואחותי גם מעריצה את עצמה ואני מרגישה איתן כמו בבילוי עם האיש הרע והג'ינג'י הרע בהיה היה (אני יודעת שאני לגמרי מגזימה, אבל לפעמים כיף לי להגזים. אני כמו "וופלת מוגזם" עם המתבגר המצוייר עם השיער על הפנים שהיה אומר בפרסומת "מקובל עלי", רק שזה לא מקובל עלי)והפלא וופלה, "ישנה גם סיבה רביעית": באמת הייתה לי עבודה, אם התירוצים הנפלאים של כל הזמנים ותבוא על כל האנשים שלא קוראים בבלוג זה ברכה.

עניי עירנו חופרים

היינו אמורים לחלוק היום בייביסיטר עם ילד אחר מהגן וזה בוטל, בטענה שהבייביסיטר לא יכולה לטפל בשני ילדים, אחרי שהסיפור המקורי היה שההורים של הילד השני מחפשים עוד ילד לחלוק איתו את הבייביסיטר. כמובן שאני הייתי מעט חסרת ניסיון ולא הבנתי שאנחנו אמורים לשלם מחיר מופחת ואז יכול להיות שגם מזוג ההורים השני דרשו מחיר מלא והם כבר לא רצו לחלוק במחיר מלא או שזה בגלל כל מיני תקריות בכיכר ביאליק שדלדלו את ההון החברתי שלי בעיניהם. מה זה משנה. זה כמו הפרסומת הישנה של רשות השידור "לא נעים, לא נורא". הקטע שביטלו הוא לא נעים ולהישאר עם בוציק זה לא נורא. ממש "עוגת עלית את אפית" ומי שטיפש בערב החג, נשאר בבית במימונה עם ילד ואפילו לא יודע להכין כל מיני בצקים עם סוכר ולהשאיר את הדלת פתוחה לשכנים. 

הפעם האחרונה שהשארנו את הדלת פתוחה לשכנים (דלת פתוחה לעולם סגור) הייתה שגרנו ברחוב חיסין ואחותי הייתה עוזרת הבית שלנו ויום אחד היא יצאה מהבית והשאירה את הדלת פתוחה לרווחה. כמובן, יום אחרי זה היא כבר טענה שזה לא קרה. לא נעים, לא נורא. כשלאמא שלי היו נגמרות הסוללות בטרנזיסטור היא הייתה ניגשת לאבא שלי ואומרת שהפלתי לה אותו ואז אבא שלי היה מחליף את הסוללות. אף פעם לא עלה בדעת אמא שלי שניתן להחליף סוללות במכשיר מבלי לטעון שהפלתי אותו קודם. 

כשאבא שלי גילה שאחותי מפחדת מג'וקים הוא צעק עלי שלימדתי אותה לפחד מג'וקים. היום יש לי בית ספר ללימוד פחד מג'וקים. יש שמונה עשר שיעורים חובה, מבחן תיאוריה וטסט. מי שעובר את הטסט מקבל במתנה "סנו די" וטלפון של מדביר, אפילו שידוע ש- "סנו די" זה בכלל נגד יתושים. ההורים של הגן מורחים לילדים נגד יתושים מרקחת טבעית שרוקחים בבית מרקחת ברחוב בן יהודה, מחייה השפה העברית. גם יש משהו נגד חבלות שנקרא "ארניקה". אני מחולון, אני לא יודעת מה זה. יש לי הון חברתי נמוך, שזה כמו לחץ דם נמוך, אבל לא.

אני מסכים לחור של נעל

אתמול הוזמנו לדודה שלי ובעודנו מסובים אל השולחן שהיו בו שלוש  עוגות שונות וגלידה, אחותי, שכנראה נראה היה לה שאני חשה בנוח מדי, התחילה לספר כל מיני סיפורים מביכים עלי מהילדות פלוס היא גרסה שהיא הכבשה השחורה במשפחה, שאף פעם לא אמרו לה שהיא מוכשרת ושגורי ואני היינו מתעללים בה כי פעם שאלנו אותה מי זה ראש הממשלה. בני הדודים שלי חייכו בנימוס וזה איכשהו עבר, משהו בין מוזר למאוד מוזר ואז נזכרתי שהיא תמיד מספרת את הסיפורים האלו לידם (אחרי שהיא פעם אמרה לי שאין לי טעם לספר את הזכרונות מהילדות שלי כי זה מרתיע אנשים ואף אחד בין כך לא יאמין לי ושהיא יודעת שזה נכון אבל זה לא מעניין אותה). עכשיו גם גילינו שהיא הכבשה השחורה במשפחה. בכל יום לומדים משהו חדש.

היא גם יפה, גם רזה, גם לבושה יפה, גם פסיכולוגית, גם קרת רוח, גם מגניבה, גם מקבלת באופן בלעדי את כל העזרה מההורים שלי פלוס הייתה הכבשה השחורה במשפחה פלוס דרושים פלוס לא בשבת. נפלא. כפתור ופרח. בודהא מן הפרברים לא היה יכול לנסח את זה טוב יותר. עצי הצפצפה שרים לך שיר על דרך.  אני, אבל איך לומר, הכל התחיל לשעשע אותי לאחרונה. מה שכן, לקחתי לתשומת ליבי את הלבוש הגרוע שלי ואני בתהליכי כביסה מתקדמים ומנסה לארגן את הארון מהמכוער פחות למכוער יותר. להוביל את המעילים למכבסה לניקוי יבש, לקרצף את האורוות ולהבריש את סוסי הפוני. להביא לעצמי נקודות מאיפה שרק אפשר. לקנות נעלי התעמלות חדשות. לכולם בעיר הזאת תמיד יש נעלי התעמלות חדשות ויפה שעה אחת קודם. נו, בואי נתנער מהשיק הקבצני, כי את החיוך הטיפשי אני לא יכולה לנער. מה שלא הורג אותך מחשמל אותך או לפחות עושה אותך רגוע מדי ופתוח מאוד לנקודות המבט של אחרים, הגיהנום זה הזולת – שמור עליו. שמור נעלינו כמו ילדים, אפילו שבתכל'ס ילדים לא שומרים טוב על נעליים.

אוי פולוי

בואו נדבר על טעויות אסטרטגיות, משל אנחנו נפוליאון במלחמת 1806 רק בעלוב, בעלוב ובנפלא. אז יש ילדה אחת בגן עם שני אבות. האבות מאוד נחמדים והם לא חלק מהמעגל המשוייף, דבר המקנה להם דחף לתת הזדמנויות לשקוף בחלונך או ליונה בעלת היוניות העדינה או לאמא האנורקטית עם העיניים העצובות והשיער המוחלק.

אפילו יום אחד אני ואבא א' ובוציק והילדה פסענו לחצר שמאחורי כיכר ביאליק ודיברנו שם על צ'כוב ועגנון ועוד כיוצא באלו ירקות בזמן שאנחנו משגיחים חזור והשגוח שהילדים לא ישחקו יותר מדי עם זכוכיות שבורות, כוסות קפה מלוכלכות ו-"לא לגעת בשבלול כי זה לא נעים לו".

ואז ביום אחר כך, הגענו לכיכר של המשורר הלאומי עם חבילה של וופלים מהמכולת של יוסף. וופלים שעולים חמישה שקלים שלדעתי, אפילו בזוקה במכולת של יוסף עולה שישה שקלים, מה שאומר שכנראה הוופלים עשויים מאסבסט במילוי צימקאו ובוציק רצה "לכבד ולחלק" והאבות קצת הזדעזעו מהוופלים כי הם שומרי בריאות ואז התנצלתי ואמרתי שאני חייבת להפסיק לגדל את בוציק לפי השיטה של ההורים שלי שלא הגבילו אותנו בממתקים ואז האבא הזה הסתכל עלי במבט אמפתי ושיקף לי בתוגה שקוף והלוך: "לא היה לכם אוכל בבית, רק ממתקים" ואז אני חושב קצת ואומר "לא, ברור שהיה אוכל בבית. אבל לא הגבילו אותנו בממתקים"

ואז אני מבין שמרוב הסחבות אני נראה כמו ההוי פולוי הכי הוי פולוי שיש, אני כל כך פלבאי, שבטח אני אוכל רק מקרוני וגבינה ומאכיל את הילד בבמבה שוש ומשקה אותו בסופר דרינק בשעה שאני דווקא עכשיו אופה לבד לחמניות מחיטה מלאה ומתפיח לבד את השמרים וכאשר אני מכין רוטב עגבניות אני עומד ומקלף את העגבניות ואתמול הכנתי לביבות תפוחי אדמה משני מרכיבים בלבד ואני נראה כמו האנשים האלו בגלל הזלזול שלי בהכל והמכנסיים שקניתי בשנות התשעים עם הסווטשירט של גורי ונעלי ההתעמלות המוכתמות וזה שאני מסתפר פעם בכמה שנים והגרביים מהסופר-פארם וזה בכלל נורא נאור מצידם לדבר איתי בכלל. 

האמת, שהומלס שואל אותי "מה השעה?" אני עונה כל כך בנחמדות שהוא נבהל ומתרחק. הייה הוי פולוי בצאתך ואופה לחמניות מחיטה מלאה בביתך ואחר כך תתלונן שאנשים מלגלגים עיניים. "אם לא צובעת שיער יובל, בעל שלך עוזב אותך יובל" וגם לקחת לו את הסווטשירט מהארון.