היום הייתי סוג של "אישה בורחת מבשורה"
כי נמלטתי מיסורי הורטרס אורגינל שלי, על ידי סידורים, או יותר נכון פיצול
הסידורים שלי למיליון הליכות קטנות (זה מזכיר לי את השיר שגורי כתב כשהוא היה ילד:
"ביום שישי, בבוקר קר/ קניתי לי חתול יקר/ הוא רק עלה חמש מאות/ חמש מאות
פזילות קטנות/ הו! הפזילה החמש מאות") אז לא קניתי "חתול יקר", אבל
כפפות ובורקס כן
(זה מזכיר לי את הכלב של בת הדודה שלי שהיה מתבלבל בין המילה
"בורקס" למילה "פתוח", אז בכל פעם שהם היו אומרים "בורקס" הוא
היה רץ לדלת. להגנתו יאמר שבני הדודים שלי היו אומרים "בורקס" באותה
אינטונציה שחנה מרון אומרת "פתוח!" בתוכנית "קרובים קרובים". זה לא יפה לעבוד על
כלבים. על דגים ושועלים מותר לעומת זאת. מי מאיתנו לא עבד אף פעם על שועל).
בלילה חלמתי על בורקס. אפילו החלומות שלי פרוזאים וחסרי כל משמעות. בהספד שלי יכתבו "ביאנקה לרנר. נולדה ב-1976. בשנת 2013 אכלה בורקס". יש חיים גרועים מאלו. אני לא כותבת מרוב געגועים אליך. אני כותבת מרוב געגועים לעצמי. אני כבר יכולה להיות שנונה רק בכתב, כי מרוב שאני שתוקי כל היום בבית כבר שכחתי איך מדברים. לא נעים, לא נורא. מילא, יש צרות גדולות מאלו וכיוצא באלו דברי ליבובין שאדם נאלץ לומר לעצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה