ארוחה עירומה

אתמול הייתה ארוחה מוזרה ביותר אצל ההורים שלי, ארוחה שכנראה ההורים שלי לא ממש רצו לערוך, אבל איכשהו נקלעו לתאריך יום ההולדת של אבא שלי. ההורים שלי שתקו רוב הזמן ואני ניצלתי את זה שבן הזוג של אחותי עוד לא הגיע וסיפרתי לאבא שלי את התגלית האחרונה שלי שבעצם הספר 'ואליס' של פיליפ ק דיק שמפורש כחוויות אותנטיות מהארה פסיכוטית בעצם לקוח כולו מהדת העתיקה 'גנוסטיקה'.

אני כולי בהתלהבות דברנית ואמא שלי שואלת "מישהו רוצה אורז?", "לשים שם את האפונה?" ו-"תביאו בבקשה עוד כפות" תוך כדי שאני מדברת ואז אבא שלי אומר ביובש "זה שהגנוסטיקה הייתה לפני היהדות זה לא אומר שהם יותר טובים מהיהדות", שזה לא מה שאמרתי, כמובן, אבל אבא שלי במן אטרף של יהדות, שומע הרצאות של רבנים בערוץ הקבלה ואומר לנו שחבל שהוא לא חינך אותנו לכבד את המסורת ושצריך לגרש את הפליטים מהארץ כי הם מוסלמים ובסוף יקרה מה שהוא ראה בתוכנית של צבי יחזקאלי על המוסלמים באירופה והצביון היהודי של מדינת ישראל והצביון היהודי של מדינת ישראל והצביון היהודי של מדינת ישראל. לדבר עם אבא שלי זה כמו לשבת עם אורית סטרוק לארוחת שישי ואני באמצע הרצאה על "גנוסטיקה" כולי בתמימות ואז בן הזוג של אחותי מגיע, כולו בחרדות, יושב מכווץ ליד השולחן ומקושש פירורי תשומת לב מאחותי ואז בסוף נכנע ואחרי חצי שעה הולך הביתה ומשאיר שם את אחותי ו

הדירה החדשה של ההורים שלי ענקית וריקה ומהדהדת ואת כל החדרים הם מילאו בג'אנק, המון המון חדרים כולם מלאים בג'אנק וכל חדר נפתח למרפסת והבית החדש שלהם מזכיר לי הוסטל או דירה של דתיים עניים שמראים בטלוויזיה שיש להם הרבה חדרים קטנים ובתוכם גרים ילדים ובכל חדר יש מיטת נוער ושולחן כתיבה, משהו של דלות איומה, ואין תמונות ואין שטיחים והרהיטים הישנים שלהם מגובבים בכל החדרים ואני ואחותי יושבות בממ"ד שיש בו ספה מתקפלת של ד"ר גב בצבע אפור מוות, מקפיא להקפאה עמוקה בגודל של מקרר רגיל, והמון דברים כמו במחסן ושידה שעליה מונחת הטלוויזיה השלישית שבבית ומסנן אוויר להתקפת גזים תוצרת ההתנחלות "בית אל" ואחותי אומרת שכשמפעילים אותו הוא מכריז "כהנא צדק, כהנא צדק".

אבא שלי בינתיים מתיישב בכורסא שבסלון הענק והריק ומדליק "חדשות" בפול ווליום וההורים די משדרים "תעופו מפה כבר" ואני ואחותי אומרות "בואו נשאר לראות 'ארץ נהדרת'" ואז אבא שלי פשוט הולך מהסלון לכל הערב ואמא שלי יושבת על כיסא מעץ, עצובה, ובוהה איתנו בטלוויזיה ואחותי אומרת, "אמא, יש משהו טעים?" ומחטטת להם בארון ואחותי אומרת "אמא, מה אתם עושים בדרך כלל ביום שישי?" ואמא שלי אומרת שיש להם מה לעשות (ברור שיש להם מה לעשות וזה לא כולל אותנו)

ואחותי אומרת "אנחנו מפריעות?" ואמא שלי אומרת "לא" ואני אומרת "אתם בטוחים שאנחנו לא מפריעות?" ואמא שלי אומרת "לא" ואנחנו נשארות את כל החדשות וכל 'ארץ נהדרת' ואחר כך אומרות יפה "תודה ושלום" והולכות להגיד להתראות לאבא שלי שישב בחדר העבודה שלו כל הביקור, ובאופן כללי כמעט לא הוציא מילה כל הערב ואחותי עוזרת לאמא שלי לפנות את השולחן וכשאנחנו יוצאים למעלית אני אומרת לאחותי שזה אחד הערבים הכי מביכים שהיו לי מזה כמה חודשים. "כאילו, את נשארת בבית של אנשים למרות שהם בבירור לא רוצים לארח אותך והאנשים האלו הם במקרה ההורים שלך" ואז אנחנו מסיעים את אחותי הביתה ובדרך עוצרים לקנות מיץ אשכוליות ואני אומרת לגורי, "כל זה לא הזיז לך, נכון?" וגורי אומר: "הכינו לי ארוחת ערב ואז ישבתי על הספה וראיתי טלוויזיה בחברה של אנשים נחמדים כמו אחותך. זאת הפעם הראשונה שאבא שלך הולך לחדר כשבאים אליכם אנשים? ממה יש להתרגש?" ואני אומרת "גם זו דרך להסתכל על זה" ואנחנו יושבים לראות "קרמר נגד קרמר" בפעם האלף.

הרגשת ציפורה

הבעיה היא שאין לי מה לעשות ואני מרגישה מכוערת. גורי כשהוא חוזר הביתה בדרך כלל מוצא אותי על הספה עם ספר, כאשר הטלוויזיה פתוחה על קליפים (איכשהו ב- VH1 Classics יש רק שתי תוכניות "מריח כמו שנות השמונים" ו-"מריח כמו שנות התשעים" ואני חייתי בשנות התשעים והשמונים והרשו לי לומר שלא היה שם שום ריח, חוץ מכאשר אבא שלי היה קם מהספה, מתיישב על אדן המרפסת ומחייך. רק לאבא שלי היה מותר להפליץ בסלון ליד כולם).

אז גורי מגיע הביתה ואני אומר לו "גורי, נכון שאני קוף מכוער?" (תחפש בגוגל הרבה פעמים "קוף מכוער" ותקליק על הבלוג כדי שהוא יעלה בתוצאות) ואז גורי אומר "לא" ואז אני אומר "מה, אני לא קוף מכוער?" וגורי אומר "לא" אבל איכשהו זה לא משכנע אותי, כי כמעט ולא עליתי במשקל אבל השדיים שלי עלו מידה וגם הבטן התנפחה וכרגע אני נראית כמו חברה של סבתא שלי שקוראים לה ציפורה. גם פ' אמר לי "הפנים שלך התעגלו. את בטוחה שבדיקות הדם שלך בסדר?" אז אמרתי לו שבודקים לי דם כל עשרה ימים בערך ושהפנים זו תופעת לוואי של ההיריון ושאני מרגישה מכוערת, אז פ' שאל אותי במה זה בא לידי ביטוי שאני מרגישה מכוערת?

אז אמרתי לו שאין לי כוח לחפוף את הראש, לסדר את הגבות, לנעול נעליים שמתאימות לשמלה, להוריד ממני את השאל האפור שקניתי ביריד  המעצבים (אם כבר "ציפורה", אז עד הסוף, המר) ולגרוב מתחת לשמלות גרביונים במקום טייץ. אבל מצד שני, אני כל הזמן מחפשת שמלות חדשות. "תראה את השמלה הזאת" אמרתי לפ' "ממש דוסי שיק". "בחיים לא הייתה לי שמלה עם מפתח צוואר כל כך קטן". אפילו ס' העוזרת אמרה לי "יובל, למה קנית שמלה כל כך ארוך. אף פעם לא ראיתי אותך עם שמלה ארוך", אז פ' אמר "מצד שני, זו שמלה מעניינת שמושכת את העין, עם שני צבעים ופס א-סימטרי וזה כנראה מייצג את האמביוולנטיות שלך" ואני השלמתי בלב "מייצג את האמבילוונטיות שלך, קוף מכוער".

ובו יסופר איך כולם "כמעט נעלבו" אבל בסוף לא

אתמול ביקרנו ב-"חומוס נאצי" עם המלצרית המשעשעת בתבל. יש לה משפטים כגון "את לא רואה שאני לא יכולה לקחת הזמנה?" אם אתה מנסה ליצור קשר עין, "אני לא יכולה להזמין לך דברים בפיתה, אפילו שאישתך מזמינה מנה בצלחת כי פיתה זה רק בעמידה" כאשר יש להם רק חמישה דברים בתפריט: חומוס, סלט, פלאפל, צ'יפס ופלאפל בפיתה שעולה שלושה שקלים פחות מצלחת חומוס, "אדוני, אתה מפריע עם העגלה!", "אתם לא יכולים לשבת בשולחן הזה!", "חמודי, אמרתי לך קומפלט בלי פול. לא מעניין אותי שקומפלט זה כל התוספות". כאשר היינו צריכים להזמין חשבון שאלתי את גורי "אתה רוצה להשתתף בניסוי?" אבל לא הצלחנו לקבל חשבון, אז שילמנו בדלפק והשארנו שני שקלים טיפ סמלי בכוס.

אחר כך נסענו לסבתא של גורי ומאחר שביקרנו את ההורים של גורי לאחר מכן, סיפרנו להם את הבשורות המשמחות. אמא של גורי מאוד שמחה ואבא של גורי אמר  - חיכינו עד שהוא גמר לעשות קקי "כי אחרת הוא מאוד יעלב" כך אמא של גורי - "בשעה טובה. הרשת האלחוטית מזהה את המצלמה רק כאשר היא לא מחוברת לכבל" אז גורי אמר לו "תגדיר את המצלמה מחדש ברשת", אז כל הערב אבא של גורי הגדיר את המצלמה מחדש ברשת ולא העיף בנו מבט נוסף, בעוד אנחנו יושבים נבוכים על הספה בסלון כי אמא של גורי התעקשה, שאנחנו צריכים לחכות עד שאח של גורי וחברה שלו יצאו מהאמבטיה המשותפת שהם עשו, "כי אחרת הם יעלבו".

בהתחלה אמרו להם "בשורות טובות" אז הם לא יצאו. אחר כך אמרו להם "ביאנקה בהיריון" אז אחרי שעה הם יצאו ואח של גורי אמר "מזל טוב. אמא את יודעת שעם יס מולטירום, את יכולה לראות את הסרטים שהקלטתי בחדר, בסלון. כאן לוחצים והקלטות מוזמנות והקלטות זה בעצם אותו דבר". אחר כך אמא של גורי אמרה "גורי תיקח את האי-פד ותתקשר לאחותך בשיחת וידאו". גורי לא ממש רצה, או ידע אם בכלל יש באי-פד הזה משהו מותקן שמאפשר שיחות וידאו (אמרתי אחר כך לגורי, אמא שלך רצתה שתתקין סקייפ, תבקש חברות מאחותך ותמתין שם עד שהיא תאשר), והוא גם לא רצה להפריע לאחותו, אבל בסוף התקשרנו בטלפון הקווי של ההורים שלו ("היא מאוד תיעלב") והיא אמרה לנו "יופי, מזל טוב". בקיצור אמא של גורי מאוד התרגשה וניסתה להדביק בכוח את כל הסביבה, שלא ממש שיתפה פעולה וזה היה בעיקר מביך אך משעשע קלות. גורי אומר שאבא שלו לא ממש מתעניין בחיים שלו מאז שהוא היה ילד. ובברכת שהרשת האלחוטית בבית של אבא של גורי תזהה את המצלמה גם שהיא מחוברת לכבל, נסיים. ויפה שעה אחת קודם.

לשחות עם אנה

אתמול גורי חזר מאוחר מהחוג כי א' תפס אותו לעוד שיחה. הא' הזה נורא מעריץ את גורי, אבל הבעיה היא שהשיחות איתו רפטטיביות. הוא תמיד משבח את גורי על זה שהוא מתמיד בחוגים, אומר כמה זול זה יוצא פר חוג אם באים לחוג כל יום ואז מנסה לקבל דיעות על מדריכים בחדר הכושר. מדי פעם הוא אומר לגורי "אתה ממש מדריך" או "אתה ממש רופא" או "אתה יודע יותר מכל המדריכים" וכשאני מספרת לו בדיוק את אותם דברים (לי ולגורי יש בערך את אותו ידע על ספורט) הוא מסתכל בי במבט מרחם כאילו שאני ילד מפגר שלמד עכשיו לספור בערבית עד חמש.

פעם סיפרנו לו איזו רכילות שקלטנו במקרה שכללה איזו אנורקסית אחת שאנחנו קוראים לה אמה ואנה, כי פעם היא רשמה את עצמה על הלוח של השחייה ואחריה הייתה רשומה מישהי בשם אנה ואמרנו שזה ברור שאמה שוחה עם אנה (אנה זה כינוי לאנורקסיה בקרב אנורקסיות, כמו שמיה זה כינוי לבולמיה. אני חייבת להרחיב את חומרי הקריאה שלי), אז אמה ואנה ניסתה והצליחה להחליף את המורה ליוגה וא' נורא התרגש מזה, אז הוא דיבר איתנו על זה במשך חודשיים של שיחות מעגליות.הוא גם אף פעם לא מחליף בגדים ולא מתרחץ. גורי אומר שהוא מתרחץ עם סבון שהוא עושה בעצמו שעשוי מביצים. אז א' עיכב את גורי וזה גמר לנו את הזמן ביחד לאותו ערב, כי היה צריך לסדר את הבית לקראת העוזרת ולהתקלח ולהתארגן לשינה וגם ככה גורי נכנס למיטה באחת בלילה. 

בתור פשרה טיילנו לקנות לגורי ארוחת ערב ב-"טאבון", גורי קנה סבוסק בולגרית ואחרי שחיממו לו אותו והוא שילם שוב חטפתי רעב ובחילה וביקשתי ביס וגורי אמר שלקחתי ביס כל כך גדול עד שאכלתי חלק מהנייר. אני סוג של קוף. קוף שועל. בבית אמרתי לגורי, למה לא קנית לי גם משהו וגורי אמר שלפני שיצאנו אמרתי שזה לא משנה לי איפה הוא אוכל כי אני לא רוצה כלום ומזה בתהליך של היסק הוא הסיק שאני לא רוצה שהוא יקנה לי כלום, אז אמרתי: "אז למה לקחתי לך ביס כל כך גדול שאכלתי לך את הנייר של הסמבוסק?" אז גורי אמר "מזה הייתי צריך להבין שצריך לחזור אחורה ולקנות לך משהו?" ואני אמרתי "ברור", אז גורי אמר שהוא יזכור לפעם הבאה.

אתמול קבעתי תור לשקיפות עורפית. לקח זמן לקבוע תור לזה, כי קיבלתי מספרים לא נכונים שלא עונים בהם ושהתקשרתי למוקד לוודא, אמרו לי "מה המספר? כן זה זה" בלי להסתכל בכלל בדף המתאים במחשב, כי קיבלתי גם את המספר של מגדל המאה שלא מבצעים שם בכלל את הבדיקה. המוקדנית השניה שפניתי אליה לעומת זאת, כל פעם שודאתי איתה את המספר שהיא הכתיבה אמרה לי "לא נכון" והכתיבה לי עוד מספר, אחר. יש להם בערך מאה מספרים של מרפאות שמבצעות את הבדיקה הזאת כי היא מבוצעת באופן פרטי. כשקיבלנו את ההפניה גורי שאל אותי "שקיפות עורפית שלך או של התינוק?" ואמרתי לו שזו שקיפות עורפית שלי בשביל לבדוק אם יש לי תסמונת דאון, כי אם יש לי תסמונת דאון אני לא יכולה לגדל תינוק והתינוק צריך להפיל אותי. ויפה שעה אחת קודם.

אישה בורחת מבורקס

היום הייתי סוג של "אישה בורחת מבשורה" כי נמלטתי מיסורי הורטרס אורגינל שלי, על ידי סידורים, או יותר נכון פיצול הסידורים שלי למיליון הליכות קטנות (זה מזכיר לי את השיר שגורי כתב כשהוא היה ילד: "ביום שישי, בבוקר קר/ קניתי לי חתול יקר/ הוא רק עלה חמש מאות/ חמש מאות פזילות קטנות/ הו! הפזילה החמש מאות") אז לא קניתי "חתול יקר", אבל כפפות ובורקס כן 

(זה מזכיר לי את הכלב של בת הדודה שלי שהיה מתבלבל בין המילה "בורקס" למילה "פתוח", אז בכל פעם שהם היו אומרים "בורקס" הוא היה רץ לדלת. להגנתו יאמר שבני הדודים שלי היו אומרים "בורקס" באותה אינטונציה שחנה מרון אומרת "פתוח!" בתוכנית "קרובים קרובים". זה לא יפה לעבוד על כלבים. על דגים ושועלים מותר לעומת זאת. מי מאיתנו לא עבד אף פעם על שועל). 

בלילה חלמתי על בורקס. אפילו החלומות שלי פרוזאים וחסרי כל משמעות. בהספד שלי יכתבו "ביאנקה לרנר. נולדה ב-1976. בשנת 2013 אכלה בורקס". יש חיים גרועים מאלו. אני לא כותבת מרוב געגועים אליך. אני כותבת מרוב געגועים לעצמי. אני כבר יכולה להיות שנונה רק בכתב, כי מרוב שאני שתוקי כל היום בבית כבר שכחתי איך מדברים. לא נעים, לא נורא. מילא, יש צרות גדולות מאלו וכיוצא באלו דברי ליבובין שאדם נאלץ לומר לעצמו.

שבוע תשע + 1

תוצאה משעשעת של ההריון היא שבניגוד להרגל שלי לא להיות מסוגלת להירדם אלא אם כן היה לילה ואני במיטה שלי וגורי מחבק אותי – מה שאומר שאם גורי חוזר הביתה בארבע בבוקר כי הייתה תאונה עם האוטו והוא חיכה לגרר (true story), אז אני ערה עד ארבע בבוקר מחכה לחיבוק שלי – אז עכשיו אני יכולה להירדם בכל מצב. אתמול נרדמתי על הספה מול קולברט ריפורט כאשר המחשב היה מחובר לרמקולים של המערכת שהשמיעו את התוכנית בקול די רם. התעוררתי מהנחירות של עצמי בדיוק שקולברט גמר לראיין עוד איזה כותב של ספר וגורי העביר לפרק הבא. 

בכלל, אתמול ישבתי על הספה, מארבע אחרי הצהריים עד תשע בערב וזו הייתה חוויה מדכאת ביותר. בשש וחצי גורי עזב אותי והלך לחוג יוגה, אבל לפני שהוא הלך הוא חתך לי מלון לקוביות – מאז הבחילות יש בי תשוקה בלתי מוסברת לפירות. אני מקווה שלא יגלו אצלי סכרת היריון – וישבתי וראיתי סרט תיעודי על התמכרות לקריסטל מת'. כשגורי הגיע רציתי רק לצאת מהבית, אז הלכנו עד שינקין, שם הייתי מוכרחה לקנות שתיה מוגזת שכמובן עשתה לי כאבי בטן (אני כמו ילד מפגר שקשה לו לחזות את העתיד) ורצנו הביתה לשירותים. 

אחרי שהתפניתי הצעתי לגורי ללכת לאכול פיצה ב-"הפיצה", מקום חביב לכל הדיעות שתמיד בערב יש בו תור ענק. אני חייבת לציין שהדבר שהכי עוזר לי לבחילות הלא פוסקות הוא לאכול, אז כמובן שזה נראה לי הגיוני לאכול פיצה בערב אחרי שבצהריים אכלנו חומוס ("זו מנה קטנה. זה לא כמו משפחתית ב-'פליפה'". אני וגורי עוד משפחה קטנה: איש, אישה ובטן. ה-"בטן" בכלל לא אמורה לצאת בחודש שני, אלא שתהליכי העיכול מואטים בהיריון. כמו כן, אני חייבת לציין שהשתנה לי הפופיק ואני רוצה את הפופיק הקודם שלי בחזרה. תודה). 

ב-"הפיצה" השגנו שולחן בזה שהסכמנו לשבת בחוץ (לא היה איכפת לי כי לבשתי מעיל דובון שקנינו בלונדון. אחר כך גורי העיר לי שהיו עליו כתמים של משחת שיניים וזה הכניס אותי עוד יותר לדיכאון), אבל האוכל הגיע רק אחרי חצי שעה. הזמנו כל אחד, "חצי פיצה אישית" ואחרי שכל כך היללתי את המנות הקטנות שלהם הרגשתי אחרי ש-"טרוף טורף יוסף" ש-"לא נודע כי בא אל קירבו" (להזכירכם אכלתי בצהריים חומוס ואחרי הצהרים מלון שלם לבד) ושיש לי עוד בחילה (בכלל, לא ברורה לי היוריסטיקה הזו ש-לאכול פותר את הבחילה. למה עוד לא הבנתי שיש בחילה של לפני האוכל ויש בחילה של אחרי האוכל)אז הגעתי הביתה הישר למקלחת ונכנסתי למיטה עירומה ומהבילה - בלי גורי, שעוד היה צריך להתרחץ אחרי אימון היוגה – ונרדמתי. העיר אותי סמס בשמונה בבוקר שבו בת הדודה שלי מודיעה לי ש- "לא מתאים לה להיפגש השבוע". בסדר, לא מתאים לך, אבל למה בשמונה בבוקר? אי אפשר להודיע את זה בעשר? 

בכלל אני לא מבינה את כל "תרבות המיסרונים" הזו: בתחילת שבוע שעבר בת הדודה הזו שאלה אותי בסמס (ברור שבסמס, מה אנחנו חיות, שנתקשר אחת לשניה?)אם אני רוצה להיפגש. עניתי לה שכן. בת הדודה ענתה לי אחרי 72 שעות מתי היא יכולה. עניתי לה ביום חמישי אחרי צהריים מתי מתאים לי מכל השעות שהיא פירטה ואז ביום ראשון היא עונה לי שזה לא מתאים לה. אז בשביל מה הטרדת אותי? מי עונה לסמס שהוא יזם אחרי 72 שעות? ואחר כך עוד 72 שעות? אני לא מבינה את העולם יותר. תודה, סליחה ובבקשה.

שבוע שמיני + ארבעה ימים

היום היה לי תור לאחות ייעוץ גנטי. אחות ייעוץ גנטי, למי שלא יודע, זו אישה ששואלת אותך אם את אשכנזיה ואז מוציאה פלט ארוך ושולחת אותך לפקידה לשלם "קנס אשכנזיות" (אלף וארבע מאות ש"ח, תודה רבה. אין התחשבות בזה שסבתא מרומניה?). אחרי שאת מגהצת את הכרטיס, את עולה לבדיקת דם ומחכה לתשובות בדואר. בכלל, קודם הרפואה מענה אותך בדרך להיכנס להיריון (אותנו לא, כי נקלטנו בניסיון הראשון אחרי שהתחלתי לקחת את הכדור לבלוטת התריס) ואחר כך היא שולחת אותך למיליון בדיקות בשביל לבדוק אם את אולי במקרה צריכה להפיל. זה מזכיר לי שהשכנה שהייתה פעם חברה טובה שלי שאלה אותי פעם למה ההורים שלי לא הפילו אותי. במקרה, היא כבר לא חברה טובה שלי. אם ההורים שלה היו עושים בדיקות גנטיות והיה יוצא שהיא נוטה להעיר הערות ארסיות לאנשים? סליחה, גברת, לתינוק יש גנים לסרקסטיות.

לא יצאתי מהמיטה עד אחת עשרה ורבע (גנים לעצלות) ואז גלגלתי את עצמי לבית הקפה (גנים לקשיים להתעורר בבוקר). אני כבר לא רגילה לשתות קפוצ'ינו "אמיתי" בבוקר, אבל הביקור ב-"ועידת קטוביץ", תמיד עושה לי את זה. "גברת, יש פיגור במשפחה? מישהו במשפחה רואה ריאלטי? הצבעת ליאיר לפיד? כשהיית ילדה קטנה אבא שלך היה קונה "זיפ משקה שובב" ולא שם לב שזה רדיואקטיבי? באמת האמנת שתזכי ברובוט מטרופית והוא יהיה לחברך הטוב ביותר? ההפלה זה בחדר 26. תודה"

עד שגמרתי לשלשל את הקפה לאסלה (גנים לקוליטיס כיבית), הגיע הזמן לצאת, לרוץ ולעלות על קו 5. איזה כיף זה מרפאה בצפון תל אביב. כל ההריוניות בטריינינגים מעוצבים הולכות לאט בין החדרים של האחיות והרופאות. האחות קוראת לי ברגע שאני מעבירה כרטיס

-       "יש פיגור במשפחה?"

-       "רק אני, האחות. מודה בהכנעה"

ביציאה אף אחד לא שואל אותי "למה ההורים שלך לא הפילו אותך?". פייר, אכזבה.

שבוע שמיני + שלושה ימים

קראתי בתפוז על האישה שחשבה להפיל בגלל שהעלתה במשקל ואני בכלל פתחתי כרס הזדהות עם עצמי, כמו בעלים שמגדלים בטן כאשר האישה שלהם הרה, בגלל שאני כמעט לא יוצאת מהבית. באופן אירוני, המקום היחיד שאני יוצאת אליו הוא חדר הכושר, שם אני מתאמנת כל כך לאט שלוקח לי חמישים דקות לשרוף מאה ושבעים קלוריות.

ואסור קפה, רק כוס אחת ביום, שאין לי כוח לצאת להביא בבוקר, אז אני שותה אספרסו ממכונת הנספרסו ואחר כך, תה ארל גריי ענק עם המון לימון, להילחם בבחילה וכל הזמן מתחשק לי פירות. בעיקר מלון, אשכוליות וקלמנטינות.

והרופאה הגניקולוגית שלי די אנטיפתית. ביום שהיינו צריכים ללכת לאולטרסאונד דופק, התקשרו מהמרפאה ואמרו שבדיקות הדם שלי לא בסדר ושאגיע הכי מהר שאני יכולה. אמרתי שיש לי תור היום, אז אמרו לי להגיע באיזו שעה שאני רוצה ורצנו מהר, בתיק כל מיני דברים מוזרים כמו תחתונים להחלפה והספר של צבי ינאי והסמארפון החדש שלי, שאני בדרך כלל לא מוציאה מהבית, כי למה לשבור הרגל מנצח.

נסענו בקו חמש ל-"ועידת קטוביץ" וחיכינו ליד החדר של הרופאה שהכניסה שבע נשים לפנינו ואותנו בתור הרגיל וכשבאתי, היא לא זכרה שהיא הזמינה אותי ואז נזכרה שערך הבטא שלי היה גבוה מדי ולא עשיתי אולטרסאונד, אז אמרתי לה שעשיתי את הבדיקה רק השבוע ויש לי תור היום אליה בשביל לעשות אולטרסאונד והיא כמובן לא הייתה יכולה להסתכל בתאריך של הבדיקה (בטא זה ערך שעולה בסדרה הנדסית. זה משנה באיזה שבוע בודקים) ולא לראות שיש לי תור היום ולא לשים לב שהגעתי ושהיא ביקשה שאבוא דחוף. אז היא בדקה דופק והיה דופק, אז היא רשמה לי הפניה לשקיפות עוברית ונפנפה אותי והלכנו לאכול במסעדה לא כל כך טובה ליד כיכר המדינה. למחרת התקשרו אלי מהמרפאה ואמרו לי "את יודעת שאת צריכה לגשת דחוף למיון נשים לבצע אולטרסאונד?" ואמרתי "תודה" עייף וניתקתי.